היום כולם מדברים על כך שצריך להגן על התושבים בדרום. אני גרה בדרום. לא סתם בדרום, אלא בעוטף עזה. וצריך להיות לי נעים שכל כך אכפת למדינה ממני. אבל האם זה באמת כך?

הבת שלי בת השנה הולכת לגן בקיבוץ רעים. יש מערכת חינוך למופת בקיבוצים באזור, אחד היתרונות של החיים בפריפריה. לפני שבועיים נפל קסאם על בית בקיבוץ. היתה אזעקת "צבע אדום" וניתנו לתושבים 15 שניות לרוץ למקום מוגן – אבל אין לאן לרוץ. היישובים, אשר כבר 12 שנים מצויים תחת אש הקסאמים ונמצאים יותר משבעה קילומטר מהגבול – אינם ממוגנים. "הרי לא נופלים שם כל כך הרבה קסאמים".

אז מה אם יש רק מעט קסאמים? כל אחד מהם מסוגל להרוג, וחשוב מכך, האפשרות לקסאמים ללא האפשרות להתגונן מייצרת חיים בפחד מתמיד. קיבוץ רעים נמצא 7.5 קילומטרים מהגבול. חברת קיבוץ יצאה באחרונה ממיטתה בעת אזעקה והלכה למסדרון, וקיוותה שהמסדרון אולי ייתן לה קצת יותר הגנה, לפחות הגנה נפשית. שיחק לה המזל, והפגיעה היתה בחדר השינה שלה. אחרי שנפגע ביתה החליטה הממשלה למגן גם את קיבוץ רעים. החליטו, אבל עדיין אין תקציב. האם זו באמת דאגה לתושבים בדרום?

ביום חמישי שעבר, ביום הראשון למבצע החדש, היתה מתוכננת הפגנה של תושבי הכפר הבדווי ביר הדאג', מול בניין המועצה האזורית רמת נגב, הצמוד לכפר שלהם. ביום רביעי בערב, עם התחלת המבצע, הודיעה המשטרה לתושבי הכפר שהאישור להפגנה מבוטל, מפאת "שלום המפגינים". הצביעות זועקת – הרי הכפר שלהם עדיין לא מתוכנן, ולכן הוא בנוי רק מצריפי פח רעועים. מדוע המדינה דואגת לשלומם בזמן ההפגנה, אבל לא דואגת לילדיהם בתוך הכפר? בטווח הטילים ישנם כמאה אלף אזרחים בדווים, שאין להם אישור לבניית בית, ובוודאי לא לממ"ד. האם יש אצלם אזעקות? ואם תישמע אזעקה, איפה הם אמורים להתחבא ולהחביא את ילדיהם?

ובהקשר של הכפרים הבדווים הדאגה לדרום ממש צורמת: המדינה מתעקשת להעתיק בכוח מכפריהם את רוב התושבים הבדווים ולהעבירם לעיירות. במסגרת המאמצים הללו המדינה הורסת בתים, מכה גברים נשים וילדים, עוצרת אנשים. אילו היתה זו דאגה כנה – היו דואגים לשלומם, היו דואגים לפרנסתם, שלא תתאפשר במסגרת עירונית, היו דואגים לבתי ספר – התיכונים הראשונים בכפרים נבנו רק בחמש השנים האחרונות!

היו דואגים לבריאותם ולא דורשים מכל אם עם ילד חולה שתלך שני קילומטרים ותעלה על שני אוטובוסים כדי להגיע למרפאה הקהילתית. אילו היו דואגים לשלום התושבים בדרום, לא היו יוצרים את העוני והתסכול בקרב האוכלוסייה הבדווית, אשר מתוצאותיה סובלים הוריהם, הקהילה – וכל הנגב.

בקורס שלימדתי במכללת ספיר, זכיתי ללמד אישה מרשימה מאופקים. בשיחת חולין סיפרה לי שהיא ומשפחתה חושבים לעזוב את אופקים. חבל, חשבתי, אישה שלאורך כל חייה הצעירים פעלה למען קהילתה, יש לה יכולות מרשימות, למה לעזוב? הילדים, היא סיפרה. אין אצלנו בית ספר שאני רוצה שילדיי ילמדו בו. אילו באמת היתה דאגה לנגב, אולי היו משקיעים בבתי הספר בעיירות הפיתוח בנגב?

ואילו באמת היה אכפת לממשלה ולעומדים בראשה מהנגב, היו פועלים למען סיום האלימות לאורך הגבול. קסאמים רבים נופלים באופן קבוע אצלנו. התקשורת לרוב אינה מפרסמת זאת. כשאני שומעת בתקשורת על נפילת קסאם, אני חושבת על המניע הפוליטי שמאחורי הפרסום, ולבי מתכווץ: האם שוב רוצים להכין את המדינה למלחמה?

ההרגשה היא שאנחנו – תושבי הדרום – מגרש המשחקים של הממשלות האחרונות. נראה שטוב לממשלות האלו להשאיר את האלימות נגדנו על אש נמוכה, וכשצריך קצת יותר "התגייסות" אפשר בכל רגע להבעיר אש גדולה. וזאת במקום הדאגה האמיתית, אשר היתה כוללת מעבר מסודר למנהיגות נבחרת בעזה במקום "התנתקות", ומשא ומתן מול החמאס. כן, אין ברירה וחייבים לשבת עם אלה אשר מחליטים בצד השני. זו הדרך לדאגה אמיתית לתושבי הדרום.

ועוד משפט אחד בלבד: כמה עולה המבצע הזה? אילו הייתם מדברים ומייצרים דו-קיום משני צידי הגבול, ואז משקיעים את הכספים האלה בחינוך ובבריאות ופיתוח כלכלי בדרום – זו היתה דאגה אמיתית לדרום.

• ד"ר יעלה רענן היא מרצה במכללה האקדמית ספיר, פעילה למען זכויות תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ומועמדת מטעם תנועת חד"ש לכנסת.