בשעה ששורות אלה נכתבות מתעופפים עדיין טילים בשמי הדרום, יש הפגזות ברצועת עזה והלב יוצא אל תושבי הדרום בשדרות ונתיבות, באשדוד ואשקלון, בבאר שבע ובקריית מלאכי, ואל חברי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה, שאינם מוגנים כלל על ידי כיפת ברזל בשל קרבתם לרצועה. אל בעלי העסקים הקטנים ומפעלי התעשייה שחורקים שן וממשיכים לעבוד ולייצר תחת מטחי טילים, ואל אלה שנאלצים להישאר עם הילדים בבית, מפסידים ימי עבודה ומסחר ונאלצים להתמודד לא רק עם הסכנה והחרדה אלא גם עם מצוקות פרנסה.  תושבי המרכז והצפון צריכים להוריד בפניהם את הכובע ולתבוע עבורם פיצוי ממשי יותר מהכרת תודה. משהו כמו "הבטחת הכנסה" ו"מלגות" שהממשלה מעניקה בקלות רבה לאברכים הספונים לבטח באוהלה של תורה.

ואחרי ההקדמה ההכרחית הזו צריך לשאול איך ומדוע משלים הציבור הנאמן הזה עם התגובה הפבלובית של הממשלה ושל מערכת הביטחון לכל מתקפת טילים, תגובה המתחילה בהצהרות "לא ניתן להמשיך כך" ו"צה"ל יגיב תגובה קשה", ממשיכה בחיסולים ממוקדים ומסתיימת במבצע צבאי מתמשך שמטרתו לצרוב לפלסטינים בעזה את התודעה, אך בפועל מלבה את השנאה ומשבש את החיים של יותר ממיליון ישראלים.

הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים. מ-2004 עד היום "חיסל" צה"ל עשרות רבות של טרוריסטים בכירים ובאותה הזדמנות הרג בשוגג מאות אזרחים. בשמונה השנים האחרונות יצא צה"ל  לשמונה מבצעים למיגור הטרור ברצועת עזה, שלכל אחד מהם ניתן שם עברי יפה: קשת בענן (2004), ימי תשובה (תקופת החגים 2004), גשם ראשון (2005), שמיים כחולים (2005), מכת ברק (2006), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2006) וכמובן- עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אף אחד מהמבצעים והחיסולים המפוארים האלה לא הביא את הרגיעה המקווה. לכל היותר קיבלנו כמה חודשי שקט עד שאחד הצדדים, בדרך כלל הישראלי, מתקשה להתאפק,  והאלימות מתפרצת במשנה מרץ ובאמצעי לחימה משוכללים יותר, כמו בשבוע האחרון.

הגיע הזמן לנסות כיוון אחר. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים בדרום ולהקדים תרופה למכות העלולות להתפרץ במזרח הארץ ובצפונה, יש ללוות את השיחות עם החמאס על הפסקת אש במהלך מדיני מקיף, שיכלול את הרשות הפלסטינית. יו"ר הרשות, מחמוד עבאס, משתף פעולה עם זרועות הביטחון של ישראל במאבק בטרור, מצהיר על התנגדותו לאלימות ואף הסתכן באחרונה בוויתור על זכות השיבה. ומה קיבל בתמורה לכל אלה ולהפסקת הטרור? מסגדים שרופים, מאות עצי זית כרותים, אדמות מופקעות והתנחלויות מתרחבות. ומה יכולים הפלסטינים בגדה להסיק מהבהילות של נציגי ישראל להגיע להסכם עם הטרוריסטים בעזה? שהאלימות משתלמת ושהישראלים מבינים רק כוח.

האינטרס האמיתי של ישראל הוא קידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. לשם כך יש לתמוך בבקשתה של הרשות הפלסטינית לקבל מעמד של חברה באו"ם ולעודד הקמה של מדינה פלסטינית, תחילה ביהודה ושומרון ובהמשך – בצירוף רצועת עזה. צעדים אלה  יחזקו את הרשות הפלסטינית המתונה ויחלישו את היוקרה של החמאס והתנועות האסלמיות. שינוי כזה במדיניות ישראל ימתן גם ההתקפות על ישראל מצד תנועות האביב הערבי ברחבי המזרח התיכון וישפר את מעמדה בדעת הקהל העולמית.

סקר דעת קהל שערך ח'ליל שקאקי בעזה בספטמבר מגלה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה תומכת בפתרון של שתי מדינות ויותר משיבים מעדיפים את אש"ף על פני החמאס כנציג הראוי של הפלסטינים. יש אפוא סיכוי טוב  שהחמאס ישאף לזכות אף הוא בנתח מהעוגה ויצטרף למדינה הפלסטינית כשזו תוכרז ותקום ברוב שטחי יהודה ושומרון.

______________________________________________________________________________

מיכל פנט-פלג היא כותבת ועורכת. בקריירה הראשונה שלה עסקה במחשבים וסטטיסטיקה וניהלה את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים.

[related-posts title="רשימות קודמות מאת מיכל פנט-פלג"]