Skip to content

כ"ט בנובמבר 2012: את המקל ראינו, עכשיו איפה הגזר?

בשנת 1947 הכוח הצבאי עמד לצדם של הערבים, אבל הם התמודדו מול יישוב נחוש שעמד בסבל ובקורבנות אדם וניצח במערכה על הקמת המדינה. בשנת 2012 הכוח הצבאי הוא שלנו, אך אנו עומדים בפני עם פלסטיני נחוש, וחרף סבלו ומצוקותיו - לא נוכל להכריע אותו בכוח
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ההיסטוריה בדרך כלל לא חוזרת על עצמה, אבל אם היא עושה זאת – היא עשויה להחליף את התפקידים של גיבוריה במהלך השנים. ב- 29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת שתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. ישראל קיבלה את מפת החלוקה, אף שהטריטוריה שלה יצאה מרוסקת. ההנהגה של ערביי ארץ ישראל ושל העולם הערבי סרבה לקבל את ההחלטה. ישראל קמה. כעת, לקראת 29 בנובמבר 2012, כאשר כל העולם, כולל  ישראל, לפחות בהבל פיה, מסכים שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, מי שמנסה לטרפד את המהלך, בפועל, היא ממשלת ישראל.

בשנת 1947 הכוח הצבאי עמד לצדם של הערבים, אבל הם התמודדו מול יישוב נחוש שעמד בסבל ובקורבנות אדם וניצח במערכה על הקמת המדינה. בשנת 2012 הכוח הצבאי הוא שלנו, אך אנו עומדים בפני עם פלסטיני נחוש, וחרף סבלו ומצוקותיו – לא נוכל להכריע אותו בכוח.

כיפת ברזל וכיפות אחרות (צילם: דן בר-דוב)
כיפת ברזל וכיפות אחרות (צילם: דן בר-דוב)

עמוד הענן עלול להפוך לעמוד האש שיחרוך אותנו

ככל שנגביר את הלחץ על מדינות המערב לסרב לפנייה הפלסטינית לאו"ם לשדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית, כך הכישלון שלנו יהיה צורב יותר. בשקלול של עמדת המערב תעמוד בין היתר תמיכתו השקטה בפעולות ישראל בעזה. שכן לצד המקל, העולם רוצה לראות גזר, בייחוד כאשר מדובר במתן הגזר ל"טובים" ברשות הפלסטינית, שעד כה מנעו אינתיפאדה ופגיעות בישראל,  מול "הרעים" שהפגיזו אותה בטילי פאג'ר. זה אמור ביתר שאת לגבי העמדה החד משמעית של ארה"ב, ובראשה נשיא אובמה. אם ישראל לא תדע ל"אזן" את המציאות הפוליטית בכך שתמנף את ההישגים הביטחוניים בהליכה לקראת הפלסטינים – עמוד הענן עלול להפוך לעמוד האש שיחרוך אותנו. לכן, עד כמה שהתרחיש  נראה כרגע הזוי, אסור לוותר על דעת הקהל ברצועת עזה. הם קיבלו את המכות. הם צריכים לראות מה החלופה. רובם רוצים לחיות בשקט ובשלווה.

האיומים הישראליים בחנק כלכלי של הרשות הם איומי סרק. העולם וגם העם בישראל לא יקבלו זאת. גם המשק הישראלי יינזק קשות. מימוש האיום יפעל כבומרנג. זה לא עבד בעבר וזה לא יעבוד בעתיד. הממשלה אף מאיימת בביטול הסכם אוסלו, דבר המעורר גיחוך, שכן כמה פעמים צריך לעשות וידוא הריגה? וכי עד כה הממשלה הזאת לא עשתה הכל כדי לחסל את ההסכם המסכן הזה? היא אמנם טוענת שגם הפלסטינים לא נהגו בהתאם. גם הם ירו בפסנתרן. אז מה קורה במערכה האחרונה, כאשר האקדח כבר ירה כמה וכמה פעמים במערכות הראשונות? אפשר שתהיה הפתעה. ישליכו אותו – אינשאללה. מצד שני, האם ישראל מילאה אחרי ההסכמים או החלטות האו"ם, ובראשן 242 שדורשת פינוי (ה) שטחים, או החלטה  338  בעקבות מלחמת יום הכיפורים? האם היא מילאה אחר הסכמים והבנות אחרות בינלאומיות ודו- לאומית שהושגו על ידי ממשלות קודמות?

לא מסכים עם הפרשנים שאומרים שזה הכדור האחרון באקדח הפלסטיני 

הצעד הפלסטיני הוא בשלב זה סמלי. אולי בעקבות לחץ אמריקני הם יסתפקו בהעלאת הנושא, מבלי לבקש בפועל את השדרוג עכשיו. הם זהירים. הפלסטינים למדו, בין היתר מן התנועה הציונית, כיצד עושים מהלכים דיפלומטיים מחוכמים. אני לא מסכים עם הפרשנים שאומרים שזה הכדור האחרון באקדח הפלסטיני. גם אם זה נכון, מי אומר שאי אפשר להשיג עוד כדורים, ובייחוד מצד עולם שאוהד את העמדה הפלסטינית, גם אם הוא לא מקבל את כל מהלכיה? הצעד הפלסטיני הוא סמלי. הפלסטינים רוצים לגיטימציה, ואבו מאזן מבקש להוכיח לעולם שהוא רוצה לבסס את הלגיטימיות הזאת לא על ידי פיגועים. העולם, כולל העולם הערבי, למעט איראן, מקבל זאת. סביר להניח שבשיחה הבוקר בין שרת החוץ הילרי קלינטון לבין אבו מאזן נידון נושא זה.

יש להביא בחשבון שאם הפלסטינים לא ישיגו את המינימום בדרכים פוליטיות,
הם יחזרו לאינתיפאדה. לא יהיה להם  מה להפסיד,
ותהיה "הרמוניה" בין עזה לבין  שאר השטחים

יתרה מזאת – אם אכן הפלסטינים למדו מהתנועה הציונית, הרי בשלב מסוים גם ההנהגה של היישוב הפסיקה את ההבלגה, וההגנה והפלמ"ח עשו את שלהם (אצ"ל ולח"י עשו זאת כל הזמן). יש להביא בחשבון שאם הפלסטינים לא ישיגו את המינימום בדרכים פוליטיות, הם יחזרו לאינתיפאדה. לא יהיה להם  מה להפסיד, ותהיה "הרמוניה" בין עזה לבין  שאר השטחים. סימנים ראשונים ראינו בהפגנות התמיכה בראמללה בתושבי עזה ובאירועי אלימות, ששיאם הגיע בינתיים בפיצוץ האוטובוס בלב תל אביב.

פיגוע האוטובוס בת"א 21-11-12 (צילם: דן בר-דוב)
פיגוע האוטובוס בת"א 21-11-12 (צילם: דן בר-דוב)

ההיסטוריה, כאמור, לא חוזרת על עצמה, אך בניואנסים יש מערכות שמופיעות שוב. כמי שעקב בשעתו מקרוב אחר הדיונים באו"ם בנושא הישראלי-פלסטיני ועוקב אחר הנעשה במסגרת התחומים האקדמיים שלי, הגעתי למסקנה שקיים איזה ריטואל במאבק בינינו לבין שכנינו בזירה הפוליטית הבינלאומית. ההצלחות שלנו, החל בהחלטת 1947 ועד לתקופת ההמתנה, במלחמת ששת הימים, נבעו  לא כל כך ממעשים שלנו, כמו ממחדלים של הצד השני או משגיאותיו. במשך 20 שנה היינו  סמוכים אל שולחן ההבלים שלהם. מאז הם סומכים עלינו שאנו נעשה את הצעדים האוויליים. הם לא צריכים לעשות דבר מלבד לאפשר לביבי נתניהו ולאביגדור ליברמן לנהל את העניינים.

מאז מלחמת ששת הימים היו שני מדינאים שעשו מעשים: מנחם בגין שעשה שלום עם מצרים, אך השאיר מאחוריו פצצה מתקתקת של שטחי יש"ע, ויצחק רבין שרצה לפרק את אותה פצצה ויחד איתה את הכיבוש ולהקים גדר בין שכנים שהיא תמיד חיונית יותר, אם כי לא בשל טובת השכן, אלא בשל טובתנו אנו.

כיבוש אוכלוסיה לא היה אף פעם יין שמשתבח עם הזמן

הזמן במקרה זה לא עושה את שלו. אנו מבזבזים אותו. הפלסטינים משתמשים בו. כיבוש אוכלוסיה לא היה אף פעם יין שמשתבח עם הזמן, אלא מתסיס, ובסוף, אם לא יסירו את המכסה – הוא יתפוצץ לנו בפרצוף. על ראש ממשלתנו שמופיע כהיסטוריוסוף אפשר ליישם את האמירה ההגליאנית: "ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו דבר".

בסיכומו של דבר, ההיסטוריה הלעגנית תוסיף עוד פרדוקס אחד. אנו, שכל כך הרבה מדברים על מדינה יהודית ודורשים מן הפלסטינים להכיר בה בתור שכזאת , אך עושים את הכל שבסופו של דבר היא תהפוך לדו-לאומית – נהיה עדים לכך שמי שפועל שהמדינה תהיה מדינה יהודית הוא בעצם הוא אבו מאזן.

[related-posts title="מאמרים קודמים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן