קבלו את מרסדס סוסה הישראלית

זה היה אירוע של פעם בחיים: אילנה אליה סחפה את הקהל במופע מרגש, מטלטל ועוצר נשימה במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים. לסיגל גליל, שחטפה צמרמורת מרוב התרגשות, היא הזכירה את הזמרת הגדולה מרסדס סוסה

Print Friendly

קרה לכם שאמנות מפרקת אתכם לרסיסים? זה קרה לי במופע "שירת הנשים" של הזמרת אילנה אליה במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי שננעל בסופ"ש בירושלים. לחלוחית התחילה להצטבר בעיניי לקול האקפלה המרעיד שלה בארמית לליל תשעה באב, שבו התחילה את המופע. אחר כך, זלגו הדמעות מעצמן בביצוע האלוהי שלה לשירה של דליה רביקוביץ "אישה קטנה". הרגשתי שזכיתי לחוויית "הנשגב" באמנות. השירה העוצמתית שלה נכנסה לי לנשמה, ופירקה לי את הלב לרסיסים.

חוויה מיסטית, קול שנושא אותך למרחבים לא מוכרים. אליה

מעט מאוד אנשים מכירים את הקול הבראשיתי ואת המוזיקה חודרת הבטן והקרביים של אילנה אליה. לראשונה שמעתי את שירתה הנדירה בפסטיבל השירה במטולה בשנת 1996, בביצוע אקפלה בקול שכמעט העיף את גג האולם. צמרמורות עברו בגופי שהפך כעלה נידף ברוח לשמע הצלילים שעלו ובקעו מן האשה הקטנה שעמדה על הבמה.  קולה פרץ את כל המחסומים וההגנות הרגשיות שלי ושל  הקהל שנותר המום באולם.  עוצמות ווקליות שלא מן העולם הזה. שירה אתנית כורדית שנושאת אותך אל מרחבים בלתי מוכרים. אל פסגות הרי כורדיסטאן החשופים, נופי מולדת של בני עם נרדף חסר מדינה, שאילנה אליה משמשת לו קול.

וכאן, בירושלים, יחד עם ההרכב המוזיקלי הנפלא שלה "אנסמבל ארם", היא סחפה את הקהל, שמילא את אולם בית הקונפדרציה עד אפס מקום בשירת עם כורדית מבית אבא ואמא, יחד ביצוע נדיר לשירת עברית של יונה וולך ודליה רביקוביץ'.

כטרובדורית לוחמת היא מנסה בקולה להעלות כמה אג'נדות חברתיות על סדר היום. כמו זמרת מחאה פמיניסטית היא מחליטה להשמיע את הקול הנשי הכורדי ולחשוף את המוזיקה שלו למרחב הציבורי. מן הקוטב השני, היא אשה שממשיכה מסורות מוזיקליות ואתניות שבוצעו על ידי גברים דווקא.

בשירתה היא משמרת ומחייה את השפה הארמית, ומסורות עתיקות שעברו מאב לבן. היא מעבירה הלאה אל הקהל הישראלי את הזמירות, הניגונים, השירים ואת הכישרון שירשה מאביה הפייטן. רוכבת על גבי המנגינות היא מנתצת בדרך כל מיני מיתוסים ישראליים של "אנא כורדי". ודרך הסיפורים שבין השירים היא חושפת תמונה מפתיעה על עולמן, מקומן, מעמדן וחרותן היחסית של הנשים היהודיות הכורדיות.

שירים מבית אבא. אליה

תוכנית המופע "נשים אומרות שירה" חבקה מיגוון משיריה שמופיעים בתקליטיה "ארם", "שירה", ו"אילנה אליה".  ביניהם השיר הקצבי והשמח "אז קבוקם", שמשמיעים ורוקדים בחתונות כורדיות. זהו בעצם שיר אהבה, שבשכונת ילדותה נהגו לרקוד ולשיר בחגיגות שמחת תורה, כאשר בהקפות בבית הכנסת הידיים חובקות את ספר התורה כאילו היה אשה אהובה.

כל הקהל הצטרף אליה לשיר את "נוורוז" לכבוד חג האביב, עם סיום עונה חקלאית והתחלת עונה חדשה. שיר הפרימוורה של הכורדים. זוהי  גם שירה החוגגת את מחזוריות הטבע, ושיר הלל לאמא אדמה, שנותנת את פרייה ומעניקה את יבולה. כמה חבל שאינני מבינה את המילים.

ואיך אפשר בלי אהבה? השיר "נאזה", על שמה של נערה יפה שחורת עיניים ואהובה. "נאזה" – מושא אהבתו של הגבר שעורג, מתחנן  ומייחל שהיא תיענה לחיזוריו. עוד קיץ עבר, ועוד חורף חלף, ונאזה, מה יהיה איתנו? נאזה, מתי נממש את אהבתנו?  וכל הקהל גועה בשירה וקורא "נאזה" יחד עם אילנה אליה. ועוד נערה שמתמודדת עם חיזורים לא רצויים, ואחרת שמבקשת שישמעו את טיעוניה בבית המשפט לפני שיכריחו אותה להינשא לזקן שאיננה אוהבת.

ב-אידיל", הלב שלי, דוחה הנערה את חיזוריו של גבר נשוי, וטוענת – אינני רוצה לקבל את הסבל שתביא לה אהבתו. אוי ליבי, היא קוראת. "איידיל", למה אני צריכה את כל הצרות האלה? למה לא מגיעה לי אהבה שתהיה רק שלי? למה מגיע ללב שלי להישבר?

דרך השירה שלה מעלה אילנה אליה לדיון ציבורי נושאים של סטיגמות והדרת נשים. "בימים אלה, שבהם מנסים להדיר נשים בשם סטריאויטיפים לגבי מקומן כביכול של הנשים בכלל ושל הנשים המזרחיות בפרט, אני רוצה להנכיח את הקול הצלול והמיוחד במינו של שירת נשים. המסורת של שירת נשים קיימת מזה מאות שנים. אך למרבית הצער לא זכתה לבולטות ולנראות ציבורית, והתקיימה בשוליים החברתיים. המופע מציב את השוליים האלה במרכז".

לראיון עם אילנה אליה, שפורסם ב"מגפון":

http://megafon-news.co.il/asys/archives/94342

אילנה אליה מתגלה כמלכה האם של שירת העם הכורדית. שירה מבטן האדמה, שמהדהדת את עוצמות היקום ואת כדור הארץ. שירתה מצמררת, סוחפת, מרגשת, מטלטלת. אין דברים כאלה. קול נדיר ועוצמתי. שירה ההרים והטבע, חוויה של פעם בחיים. שירת עולם שלא מן העולם הזה. שירה בשפה הכורדית שצליליה נשמעים בין פרסית לבין טורקית, עם קירבה מסויימת לערבית.

הקהל באולם התמסר לה. כמו נישא על סירה שנעה על גלי הקול הנפלאים שלה. שר יחד איתה את הפזמונים. מחא כפיים בהתלהבות. עמד על רגליו, ורקד עם הקצב, ושאג בראוו אינספור פעמים. היו כמה נשים שלא עמדו בפני הקצב, קמו מכיסאותיהן ורקדו עם המוזיקה הכורדית ועם אילנה אליה, שחוללה על הבמה עם מטפחות מתנופפות בידיה.

ההתלהבות בקהל הזכירה לי מופע שהייתי בו באתונה, במועדון של גליקריה, ששרה ביוונית, וכל הקהל איתה. כולם שרים ונהנים. כולם יודעים בעל פה את כל השירים. ביוון הקהל מבין את המילים, וזורק על הזמרת האהובה פרחים מתוך סלסלות שמולאו והתרוקנו בקצב, וכאן בירושלים המסוייגת והמסוגרת בדרך כלל,  הרעיפו אהבה על אילנה אליה.

בשיר "אשה קטנה" באו לידי ביטוי יכולותיה המופלאות והכישרון המוזיקלי הנדיר של אליה, כאשר היא שרה את המילים של דליה רביקוביץ':

אשה קטנה עשתה לה לערש

את כדור הארץ

הכדור הגדול

ולא נעלם מכדור הארץ

כי אשה קטנה

נחה על גבו

והוא צימח עשבים אל חיקה

וכרך את גופה בגבעולים.

והוא נשא אותה כשאתו

הרים ובקעות,

ארצות וימים

וזו האשה היתה מלחשת

כדור הארץ – ערש שלי,

כדור הארץ – פלגים ונחלים

וימים גועשים ואף גם אני

הנה אני שטה כבת ספנים

וכדור הארץ היה לי סירה,

נחיל כוכבים כנחיל דבורים

הומים סביב לכדור הארץ

כדור הארץ דבק אל בטני

ידי צומחות כפרחים מן הארץ,

ועל פני הכדור העצום הזה

באה חדוה בכל אברי.

אשה קטנה עשתה לה לערש

את כדור הארץ

הכדור הגדול

ולא נעלם מכדור הארץ

כי אשה קטנה

נחה על גבו.

דווקא בשיר העברי המודרני היא מבריקה בווירטואזיות הקולית שלה, המנעד הרחב, ויכולת הביצוע וההגשה המופלאים שלה. המילים היפהפיות מתערסלות בפיה, וממנו בוקעות ועפות לגבהים של גלקסיות. שירת כוכבים, שירת מלאכים, שירה מיסטית. העיבוד והלחן של ראלי מרגלית והביצוע המוזיקלי של אליה מעניקים לקהל חוויה מיסטית של פעם בחיים.

אליה משתפת את הקהל שלה במעשה אהבה אירוטי בין האשה הקטנה שעשתה לה לערש את כדור הארץ. והקהל כמכושף שט על גלי הקול הזורם, נישא ומרחף אל המרחבים האינסופיים של הכדור העגול. הקול המיוחד מזכיר לרגע את אסתר עופרים. זך וצלול ומגיע לגבהים שמיימיים. וברגע אחר היא מזכירה בנוכחותה החזקה את העוצמות האתניות והשבטיות של מרסדס סוסה.

הטבע חודר בקולה של אליה אל תוך האולם, ומצייר בדמיון את הכדור הגדול של העולם שאליה מתרפקת ונחה על גבו.  והוא מצמח עשבים אל חיקה וכורך את גופה בגבעולים. ונושא אותה ואת כולנו מעלה מטה ממחוזות של רוחניות אל הרים ובקעות ארצות וימים. וזו האשה מלחשת לו: "כדור הארץ ערש שלי, ופלגים ונחלים וימים גועשים ואף גם אני". לרגע הופכת אילנה אליה בגופה הגדול לאשה הקטנה של דליה רביקוביץ'.

במופע "שירת נשים" הצליחה אילנה אליה ליצור חוויה מיסטית מרעידת לב, שבה שילבה בדרכה שירת מחאה חברתית יחד עם קלילות שמחה וקצבית של שירי עם ומוזיקת עולם. החליל והתופים נשמעו לרגע כמו מוזיקה אירית. ברגעים אחרים עלו בזיכרוני פיוטיים של  של בתי כנסת.

אילנה אליה תופיע הערב (רביעי) ב"צוללת הצהובה" בירושלים.

Print Friendly

על אודות סיגל גליל

סיגל גליל היא חוקרת פילוסופיה, אמנות ותרבות, מומחית לואן גוך ולברוך שפינוזה, תרבות יפן, והציירים האימפרסיוניסטים. בין מסעותיה בזמן וברוח בדגש אמנות ופילוסופיה, היא חיפשה את ואן גוך ביפן, יזמה והדריכה טיול שורשים בהולנד בעקבותיו, וביקרה והדריכה במוזאונים הגדולים והחשובים בהולנד בתערוכות הקשורות בו. גליל, היא יוצרת רב-תחומית, שמצלמת וכותבת על ספרות ועל מחול, על אדריכלות ותיירות. היא חובבת טיולים נלהבת. היא לימדה כמעט בכל האוניברסיטאות בארץ תקשורת, אמנות ותרבות יפן. בהרצאותיה, במאמרים ובתוכניות הרדיו הדוקומנטריות שלה היא מנסה לחשוף חוטים סמויים המחברים בין אמנות, תרבות, תקשורת, פילוסופיה וחוויות הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, שירה, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.