Skip to content

'הציפור הצבועה' של המשורר אלי אליהו

ה'שורה' בשירו של אליהו היא שורת מלים. כתיבת שירה. תלם, נתיב, דרך לקיומו. גיוסו היא גם התגייסותו לכתיבה, לכל החיים ועד למותו. אין בו רצון או יכולת להשתחרר מן השליחות. מן הנבואה. מן השירה. רק המוות יוכל לגרום לו לחדול מעיסוקו זה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הַצִּפּוֹר הַצְּבוּעָה / אלי אליהו

אֲנִי לֹא הִכֵּיתִי אֶת הַקָּשִׁישׁ שֶׁדָּם הִכְתִּים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ הַלְּבָנָה,
וְלֹא אֲנִי יָרִיתִי בָּאִישׁ שֶׁעָמַד עַל גַּג הַמִּסְגָּד וּבְיָדָיו לְבֵנָה.
בְבֶטֶן הַטַּנְק קָרָאתִי אֶת "הַצִּפּוֹר הַצְּבוּעָה" ובְּעֶמְדַּת הַשְּׁמִירָה
כָּתַבְתִּי שִׁירָה (רַק הַמָּוֶת, יָדַעְתִּי, יְשַׁחְרֵר מִן הַשּׁוּרָה).

אֲבָל בַּלֵּילוֹת הִתְכַּסֵּיתִי כְּלִמָּה אֲיֻמָּה, נַפְשִׁי הָיְתָה צְרוּרָה
בִּצְרוֹר הָאַשְׁמָה, וְהַפַּחַד כִּרְסֵם כְּמוֹ חֻלְדָּה רְעֵבָה. טוֹב שֶׁהָיְתָה
לְפָחוֹת אַהֲבָה, כְּלוֹמַר מִישֶׁהִי לְהִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ, וּלְהַקְשִׁיב
לְתֵל אָבִיב הַצּוֹחֶקֶת בָּהּ, כְּיֶלֶד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּן תְּמוּתָה.

השיר 'הציפור הצבועה' מתוך ספרו השני של המשורר אלי אליהו 'עיר ובהלות', עם עובד, 2011, עמ' 65.

המשורר אלי אליהו. צילום דן פורגס

ספר השירה 'עיר ובהלות' נתמך על ספר / סיפור מקראי מרתק אודות הנביא יונה ומטעים רעיונית ושירית, ביופי רב, התפיסה לפיה השירה היא כנבואה. בין היתר כורך המשורר את התמה המרכזית סביב נושא הנבואה לעם ישראל, היא אזלת היד הקולקטיבית להימלט מן הגורל, עם חוסר היכולת, בעיקר האישי, להתיר את עצמו מכבלי העבר, ההיסטוריה, התורשה, השירה.

שער הספר השלישי 'סימני מאבק' מאופיין בקשיים, במאבקים ובקונפליקטים שלו כאדם וכמשורר בכרך – סמל לעולם המודרני – סביב שלל מרכיבים בחייו, בבהלותיו, כמו פרנסה, מלחמה, ילדות, שירה.

השיר המורכב והטעון 'הציפור הצבועה' מהווה חלק חשוב משער זה (עמ' 65) בהשמיע המשורר רגשות אשמה וכלימה בשל חווייתו את המלחמה. רגשות אותם מדמה הוא לצרור, לשק המכסה את נפשו, הבא ברמיזה עם אבלות/ מוות ובנוסף כניגוד – השלמה לצרור החיים בו צרורה נשמתו של מת, על פי הביטוי "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" מתוך התפילה המקובלת לעילוי נשמה (זהו צרור הקב"ה הקושר חיים לכל חי).

המשורר מצר על מעשים שאמנם לא הוא שבצע כחייל, אך עדיין נכח בהתרחשותם, גם אם לא פיזית, אז רגשית – רוחנית ובכל מקרה חזה בם כעד (לפשע). גם בשיר זה מתרחשת מעין הקבלה – אבחון רב משמעות של קווי דמיון ושוני בין קורות המשורר אליהו לבין קורות הנביא יונה.

יונה נשלח על ידי האל לבשר בשורה מרה לתושבי אומה זרה – נינווה (בני אשור), כדי להושיעה ובצעד חריג בהתייחס לתפקידו, ניסה לברוח מן השליחות. הוא נס אל העיר תרשיש באנייה כשהוא מסתתר בירכתיה, בבטנה. במהלך המסע הושלך לים על ידי המלחים כדי להרגיע את סערת הים, נבלע על ידי דג, נפלט ממנו חי, נסלח על ידי האל ונשלח שנית לביצוע משימתו. כך למעשה גילה כי משולל הוא כל יכולת להתחמק מן השליחות.

המשורר – הוא החייל הסדיר, או המילואימניק אליהו – נשלח על ידי מפקדיו לביצוע משימות צבאיות נגד אוכלוסיה זרה ובעד שלום בני עמו (האם כך הוא בעיניו?). נדמה כי בצעד שאינו מאפיין חייל מן השורה, מנסה הוא לברוח משליחותו, באמצעות קריאת ספר בבטן הטנק, כתיבת שירה בעמדת השמירה, רק כדי לגלות כי גם אם אין הוא מממש את השליחות בעצמו, אין הוא יכול להתחמק ממנה, אין הוא יכול להימנע מהתחושות הקשות שמייצרת בו השליחות/ הבשורה המרה, והשלכותיה על ציפור נפשו.

הספר 'הציפור הצבועה' של הסופר יז'י קושינסקי, שיצא לאור בשנת  1965 (הוצאת מודן, בתרגום אהרון בר, 1974) משקף רעיונות אוניברסאליים כמו שנאה לזר, שכר ועונש, תוך שהוא מגולל בסיפור פרטי את קורותיו של ילד יתום, יהודי או נוצרי, הנרדף בשל חזותו הצוענית בעיקר על ידי נוצרים קתולים, בורים ואנטישמיים. התקופה היא זמן מלחמת העולם השנייה, המקום הוא כפרים מזרח אירופאיים נחשלים. בעולם פראי אלים ומעורר אימה חווה הילד החל מגיל שש ולמשך שנים אחדות רדיפה, זוועות והתעללויות, על בשרו, ורוחו כעד. אכזריות שמתקשה כל דעת לקלוט לתפוש ולעבד.

מיהי הציפור הצבועה? בספר היא מְסֻמלת כציפור חזקה, אסירה בכלוב, הנצבעת בצבעים מרהיבים מדיפי ריח רע ומשוחררת כשמתקהלת להקת עופות גדולה. היא מנסה להשתלב בה ולהתמקם במרכזה, זאת מתוך תחושת השתייכות אינסטינקטיבית, אך ללא הצלחה. הצבעים המרהיבים מבדילים אותה מהציפורים האחרות, ואלה מכריחות אותה להתרחק. ניסיונות הציפור הצבועה לשוב אל הלהקה, מייצרות התקפות מצד הציפורים האחרות נגדה, עד שהיא צונחת ארצה.

בשירו קורא אליהו את הספר 'הציפור הצבועה' בבטן הטנק. הבריחה שלו היא בריחתו מן המציאות. האמנם? הרי בורח הוא ממציאות אחת למציאות אחרת שהיא עבורו אותה הגברת בשינוי/ בהחמרת אדרת. ניסיון הבריחה של המשורר מן המלכודת אל בור עמוק אלף מונים, ניסיונו להיחלץ מצרה אחת הוא לא אחר מנפילתו לצרה אחרת. אי יכולתו לברוח מן המציאות, היא אי יכולתו לברוח מן השליחות (כיונה הנביא), היא אי יכולתו לברוח מנקיפות המצפון. כאמור, זוהי אזלת היד להימלט מן הגורל, חוסר היכולת להתיר עצמו מכבלים של עבר ועתיד, של תורשה וחינוך, של חיים ונבואה – שירה.

מיהי הציפור הצבועה בשיר? "הַקָּשִׁישׁ שֶׁדָּם הִכְתִּים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ הַלְּבָנָה" כצבע אדום, כמו גם "בָּאִישׁ שֶׁעָמַד עַל גַּג הַמִּסְגָּד וּבְיָדָיו לְבֵנָה" כשגג מסמל קרבה לשמיים – הסביבה הטבעית למעוף הציפור. באיזשהו אופן הציפור הצבועה היא אף המשורר עצמו החש כמובדל מן הלהקה, וכמי שאינו מצליח להתמקם במרכזה ולהשתייך אליה. התכסותו כלימה איומה היא כצביעת עצמו בצבעים. נפשו הצרורה בצרור האשמה היא ציפור נפשו האסורה בכלוב, הכבולה, הצונחת ארצה מבלי יכולת להיות ולחוש כבת חורין.

"רַק הַמָּוֶת, יָדַעְתִּי, יְשַׁחְרֵר מִן הַשּׁוּרָה" סוגר אליהו בסוגריים וכך למעשה מהדק את שירו שלו לשירו של אברהם שטרן (בשמו המחתרתי "יאיר") – מפקד הלח"י הראשון ומשורר – 'חיילים אלמונים' שנכתב בשנת 1932. השיר היה להמנונה של תנועת האצ"ל ולסמלה עד ל-1940, והמשיך כהמנונה של הלח"י כשנתפלגה זו האחרונה מהאצ"ל. הימים ימי המנדט הבריטי – הלוא הוא בעיני שטרן ואנשיו שלטון/ עול זר המונע מעם ישראל את חירותו בארצו ו'דורש' להילחם בו עד סילוקו. בשירו של שטרן מופיעה השורה: "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת".

מהי משמעות 'שורה' בשירו של שטרן? שורת חיילים. מערכת מחתרתית. תלם, נתיב, דרך להקמת מדינה.
גיוס החיילים הוא גם התגייסותם והתמסרותם למטרה לכל החיים ועד מותם. אין בהם רצון או יכולת להשתחרר מן השליחות. רק המוות – עליו ובו אין כל שליטה – יוכל לשחררם ממנה.

ההידוק למעשה פועל באופן כפול:
אליהו מדגיש את ההבדל בין שני השירים שהרי שירו של שטרן הנו בעל נימה פוטוריסטית, הוא מאדיר את המלחמה, מהלל את הקרב והניצחון בו, מבטא מפגש ניגודי בין אנשים צעירים לבין גורל ומשקף ביתר שאת הלך רוח קולקטיבי ונכונות הקרבה בלתי מתפשרת למען האומה. אולם מנגד הוא מדגיש בכל זאת דמיון בתחושת הפחד האימה והחרדה, ובחוסר היכולת להתחמק מן השליחות, מן הגורל.

מהי משמעות ה'שורה' בשירו של אליהו? יותר משהיא שורת חיילים הרי היא שורת מלים. כתיבת שירה. תלם, נתיב, דרך לקיומו. גיוסו הוא גם התגייסותו לכתיבה, לכל החיים ועד למותו. אין בו רצון או יכולת להשתחרר מן השליחות. מן הנבואה. מן השירה. רק המוות יוכל לגרום לו לחדול מעיסוקו זה.

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים / אברהם (יאיר) שטרן

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ!

לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ!

וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי עַל דַּרְכֵּנוּ;
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי-אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ!

וְאִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים
וִיקַבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט,
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד.

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ!

בְּדִמְעַת-אִמָּהוֹת שַׁכֻּלּוֹת מִבָּנִים,
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים,
כְּמוֹ בְּמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת-לְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים!

בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ!

(מתוך: 'ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר', בהוצאת "סולם", תש"י).

הדם הצובע בשירו של שטרן את ימי הפרעות, דם התינוקות הטהורים, עומד מול הדם שהכתים את כותנתו הלבנה של הקשיש בשירו של אליהו, בו הוא אחד מצבעי הציפור. הלבנים בשירו של שטרן הן למעשה גופות הנופלים המשמשות לבנין המולדת, עומדות אל מול הלבנה בידי האיש שעמד על המסגד בשירו של אליהו, בו מתפצלת משמעותה: הלבנה באה להעיד על חוסר איזון בין ירייה לבין זריקתה. ובנוסף, לרמז על רצון לבניית מדינה פלשתינאית.

בעת שמסתיים שירו של שטרן בבניין מולדת אהובה, נחתם גם שירו של אליהו בנימה אופטימית, אלא שאצלו היא גם אינטימית (אישית לכל אורך השיר). "טוֹב שֶׁהָיְתָה לְפָחוֹת אַהֲבָה". בכל זאת מתאפשרת למשורר מעין בריחה ולו קטנה ומתוקה כשיחת טלפון לאהובה. דרך קול צחוקה מקשיב המשורר לתל אביב – עיר ללא הפסקה – "הַצּוֹחֶקֶת בָּהּ, כְּיֶלֶד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּן תְּמוּתָה". מקשיב המשורר לכרך הגדול שכאן הוא ההפך הגמור מבהלה (כפי שהוא לכל אורך הספר), כאן הכרך – סמל לעולם המודרני – הוא נחמה ועידוד.

******

רשימתה של ענת חנה לזרע על 'עיר ובהלות' ב'יקום תרבות':
http://www.yekum.org/2012/07/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8-%D7%9B%D7%A0%D7%91%D7%99%D7%90-%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%95%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95

 ******

 

ענת חנה לזרע, צילום נסים לזרע

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.
נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.
מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ענת חנה לזרע, ילידת 1964.

נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון.

מפרסמת שירים ורשימות מעל במות שונות.

4 Comments

  1. דוד ברבי
    30 בנובמבר 2012 @ 17:15

    השוואה מצוינת עשית בין שירו של אלי אליהו לבין שירו של שטרן
    ממש מצמרר
    שתי תקופות אחרות
    לוואי היום לא נצטרך לכתוב כמו שטרן
    אחד השירים היפים ביותר של אלי

    • ענת חנה לזרע
      1 בדצמבר 2012 @ 12:49

      דוד, תודה לך

  2. חנה טואג
    30 בנובמבר 2012 @ 9:20

    יפה ספור הקריאה שלך ,ענת ,בשירו היפה של אלי אליהו מאוד מעמיקה ומרובדת אהבתי את האנלוגיות התנכיות והשיריות(יונה הנביא שירו של שטרן) בקורת במיטבה .

    • ענת חנה לזרע
      1 בדצמבר 2012 @ 12:46

      חנה תודות רבות,
      שבת יפה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן