כבר עמדנו בעבר על האופן שבו זכויותיהם של "זרים" בישראל נבחנות דרך הפריזמה של זכויותיהם של ישראלים ושל האינטרסים שלהם. סיכוייו של "זר" לזכות בסעד מבית המשפט בנוגע למעמדו משתפרים פלאים, כאשר למתן מעמד יש השלכה כלשהי על מערך הזכויות והאינטרסים של אזרח ישראלי. לעומת זאת, כאשר הוא מבקש מעמד בישראל בשם זכות עצמאית משלו, סיכוייו לזכות בסעד מתגמדים.

ביום שלישי נתן בית המשפט העליון ארבע החלטות שמבהירות זאת באופן צלול. יש לשים לב, כי אמנם ההחלטות ניתנו על ידי שלושה שופטים שונים, ואין לדעת כיצד היו עומדות זו ביחס לזו לו היו כל ההחלטות מתקבלות על ידי אותו שופט. אולם מהמתח ביניהן לא ניתן להתעלם.

ארבע ההחלטות ניתנו ביחס לבקשות של "זרים" לעכב את הליכי הרחקתם מישראל עד להכרעה סופית בהליכים המשפטיים הנוגעים למעמדם בישראל. במקרים אלה נבחנים שני קריטריונים – סיכויי העתירה או הערעור ו"מאזן הנוחות", כלומר היחס בין הנזק לתועלת שבעיכוב הגירוש. בעוד שבמדינות רבות, עצם קיומו של הליך משפטי על ידי מבקש מקלט מביא לעיכוב אוטומטי של גירושו, וזאת לאור ההשלכות הקשות של גירוש אדם למקום שבו יסתבר בדיעבד כי נשקפת לו סכנה, בישראל לא קיים כלל כזה.

נבקש מקוראינו לשאול את עצמם באיזה מקרה ייגרם הנזק הגדול ביותר לאדם שיגורש, אם בסופו של דבר יתקבלו טענותיו בערעור או בעתירה, גם אם יתאפשר לו לשוב לישראל לאחר קבלת טענותיו – לאזרחית קולומביה לסבית, שתגורש למקום שבו היא טוענת שנשקפת סכנה לחייה, אם לאחר גירושה יתברר בהליכים המשפטיים בעניינה כי לסביות אכן נרדפות בקולומביה; לאזרח הפיליפינים המנהל הליכים להוכחת אבהותו לילד ממוצא פיליפיני שקיבל מעמד בישראל, אם לאחר גירושו ופרידתו לחודשים ארוכים מבנו יתברר כי הוא אכן אבי הילד ויוכרע כי קיימת לו זכות לשהות במחיצתו בישראל; לאזרחית סין שמשרד הפנים אינו מאמין לה כי היא מתרגלת "פאלון גונג", אם לאחר גירושה יוחלט במסגרת ערעורה כי היא אכן פעילה כזו ולכן נשקפת לה סכנת חיים בסין; או לאזרחית הפיליפינים ששהתה שנים ארוכות בישראל ללא היתר ומטפלת בילד אוטיסט שהוא אזרח ישראלי?

כפי שאפשר לראות, בשלושת המקרים הראשונים מדובר בעניין המשליך על זכויותיו של ה"זר". לעומת זאת, במקרה הרביעי שבו האישה סועדת ילד אוטיסט, לגירוש עד להכרעה בעתירה תהיה השלכה גם על הילד הישראלי. זהו המקרה היחיד מבין הארבעה שבו סבר בית המשפט העליון בהחלטות שניתנו אתמול, כי יש מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה.

בשלושת המקרים הראשונים קבע בית המשפט העליון כי סיכויי הערעורים נמוכים (וזאת עוד בטרם התקיימו בפניו ההליכים המלאים, שבמסגרתם יוצגו מלוא הטענות ומלוא החומר שעליו התבססה ההכרעה) ולכן אין מקום לעכב את הגירוש עד להכרעה בהם. לעומת זאת, במקרה הרביעי קבע בית המשפט כי הוא כלל אינו בוחן את סיכויי ההליך, משום שדי במאזן הנוחות כדי להביא לעיכובו של גירוש המטפלת הסיעודית. זאת לנוכח הנזק שייגרם לילד הישראלי אם תגורש המטפלת ובסופו של דבר יימצא כי טענותיו בעתירתו צודקות.

לו היה בית המשפט נוהג באותו אופן בשלושת המקרים הראשונים, ועושה זאת בכנות, קשה לראות כיצד היה נמנע ממסקנה דומה. לו היה בית המשפט נוהג באופן דומה באותם שלושה מקרים, כלומר נמנע מלבחון את סיכויי הערעורים (כשלא כל החומר הרלוונטי בפניו) ומתייחס לנזק הפוטנציאלי באותם מקרים – רדיפה, מעצר, מוות אפשרי ופרידה ארוכה של אב מילדו – קשה לראות כיצד היה מגיע למסקנה אליה הגיע.

כפי שיודע היום כבר כל בר-דעת, מערכת המקלט של מדינת ישראל היא מערכת בלתי הוגנת ופגומה, שכל כולה מצג שווא של הליכים מינהליים, שסופם בתוצאה ידועה מראש – כולם שקרנים, כולם בעצם מהגרים כלכליים, איש אינו פליט.

כפי שכבר הבהירה נציבות האו"ם לפליטים, בישראל שיעור ההכרה בפליטים הוא הנמוך בעולם המערבי, ולמעשה, בשלוש השנים שבהן בוחן משרד הפנים באופן עצמאי בקשות מקלט, רק במקרה אחד נמצא כי אדם הוא פליט. כל מי שעוסק בענייני פליטים בעולם, בפרקטיקה או באקדמיה, כבר יודע לומר שמערכת המקלט של ישראל היא בדיחה בין-לאומית, חרף העובדה שהיא לוקחת את עצמה ברצינות רבה.

למרבה הצער, מערכת בתי המשפט אינה רואה זאת.

עוד על היותם של מהגרות ומהגרים "מושא לזכויותיהם של אחרים" בסרטון הבא, מדקה 07:40:

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.