ציפי לבני אמורה להודיע שהיא חוזרת לפוליטיקה בראש מפלגה חדשה. בעוד בציבור הרחב היא נתפשת כ"תקווה הלבנה", בעלת דעות מתונות ובסך הכל דמות מרשימה, הרקורד שלה בקדימה מספר לנו סיפור שונה לחלוטין.

זהו סיפור טרגי על אישיות טובה ואיכותית, שנפלה קורבן למגרעותיה עצמה. באופן כללי אפשר להתנסח ולומר, כי איש לא הפריע לציפי לבני להיות סיפור הצלחה גדול בקדימה. הייתה זו הזדמנות היסטורית לחולל מפנה דורי בחיינו הפוליטיים, ואיש לא מנע זאת ממנה מלבדה. היא זו שאחראית לכשלונה הקולוסאלי.

ציפי לבני, כמו גם כל הפוליטיקאים היום במדינה, לא התרוממה לגודל העשייה והאחריות הנדרשים מהדור שלה. היא כילתה את זמנה בהתקשקשות חסרת תועלת ואינסופית על שלום וביטחון וחברה וכלכלה, ולא השכילה להבין שיש לתת תשובות לשאלות האמת והיסוד של חיינו הפוליטיים בארץ. היא הייתה שבויה בכוונות הטובות שלה ובאמונה שהנה היא מביאה גאולה לעולם, והשאר לא הזיז לה ולא עניין אותה כלל. היא והיא והיא, זה היה הסיגנל הבולט ביותר שיצא מבית מדרשה.

רכובה על סוס לבן היא דהרה לשום מקום, ואיש לא יכול היה לעצרה. היא רוממה את עצמה בדברים אלה גבוה גבוה, עד ששום מידע מאתגר או מאיים לא יכול היה להגיע אליה. היא לא ספרה איש במפלגה, כולל חבריה לסיעה. היא כשלה בכל הפרמטרים הנדרשים ממי שניצב בקודקוד הארגון ונבחר להוביל אותו ולהנהיגו – גם בדרכי התנהלותה האישית וגם בהתנהלותה המקצועית. היא שנאה את המפלגה ואת רוב החברים בה (מלבד קהל גרופיז מצומצם שליווה אותה), שהחזירו לה שנאה אחת אפיים ובסופו של דבר פלטו אותה החוצה.

עד לרגע זה ציפי לבני לא לוקחת על עצמה כל אחריות לכשלונה. נראה שלא למדה כל לקח ואיננה מבינה שעליה להוכיח זאת בפנינו, הציבור. חמור מכך, גם עתה היא ממשיכה באותה הדרך. וכבר נאמר ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם". אני, כמו חבריי הרבים בקדימה שפרשו ממנה באכזבה גדולה, היינו שם וראינו את הדברים מקרוב. איש לא יכול לספר לנו סיפורי מעשיות. אנחנו אנשים בוגרים, אוטונומיים ומשכילים, ואיננו מוכנים עוד לשחק את המשחק של היותנו פלטפורמה של חמורים כפופי גב, עליהם רוכבים הפוליטיקאים בדרכם לכנסת ולממשלה, וזו כל מהות הדמוקרטיה. ובכך הצטיינה ציפי לבני עד מאוד. זו הייתה תרומתה הגדולה לפוליטיקה הישראלית: לעשות טוב יותר את העוד-מאותו-הדבר שהביא את המערכת הפוליטית שלנו אלי תהום.

היא לא הבינה שעליה לשקם את המערכת הפוליטית ולבנותה, וזה למעשה יעודה הדורי וההיסטורי של קדימה וההצדקה האמתית לעצם קיומה – שעל דורנו לחולל תמורה גדולה בעניין זה. היא לא זיהתה את עוצמת ההפסדים והנזקים הנגרמים למדינה ולחברה בגין חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל. היא לא הבינה שכדי להשיג מטרות יש לבנות ולבסס עוצמה של חיים דמוקרטיים בתוכנו, שיאפשרו לחברה הישראלית להתמודד באופן איכותי יותר עם האתגרים שמולה. שיש לבנות מפלגה על יסודות מוצקים, ושזה מצריך התנהלות מקצועית לעילא ולעילא. שלא מספיק לרכוב על סוס לבן ולהיות מרוכז בעצמך ומרוצה מעצמך. שיש לדעת כיצד עובדים עם אנשים במערכות חיים גדולות ומורכבות, כיצד מניעים אותם וכיצד מייצרים תהליכים ומזיזים קדימה את הארגון כולה. כיצד נותנים דוגמה אישית ובונים כוח פנימי המקרין אמינות המגובה ביכולות מוכחות, וכיצד מייצרים אמון.

מצבה של המערכת הפוליטית בישראל בכי רע, וחזרתה של ציפי לבני אליה בתצורתה הישנה רק תעצים עוד יותר חולשות אלה. אנחנו נדרשים היום למנהיגות אחרת – מנהיגות מכוננת עם יסוד חזק של תעוזת הרוח. דור "בחורינו הטובים", מלח הארץ ובוגרי הסיירות למיניהן, אינם הכתובת לכך. מתוקף הצלחתם האישית ומתוקף היותם חלק מן השיטה והקבוצה השלטת היום במדינה, הם מנוּעים מלספק את החזון הנדרש לנו בכל האמור לפוליטיקה חדשה בישראל. תרומתם למדינה לא תסולא מפז, אך הם כשלו בכל האמור לקידום חיינו הציבוריים ובראשם המערכת הפוליטית והשלטונית.

זו הערת הזהרה חמורה לכולנו.

[related-posts title="עוד בנושא ציפי לבני"]

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפיסה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, הוא מניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים, והוא מתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.