ההתייחסות הגורפת של התקשורת האמריקנית, ביום שלאחר הפסקת האש של 'עמוד ענן', הייתה: לא צריך להתרגש יותר מדי, מדובר בסך הכול בהפסקת אש בין ישראל וחמאס, אתם יודעים, זה לא רציני. זה יחזיק מעמד בין 24 שעות לשנתיים...
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
שמות רבים של סרטים אמריקנים זוכים בישראל ל'תרגום' פחות מישיר, כמו להתאימם לטעמו של הצופה הישראלי. מסתבר שדובר צה"ל אימץ את האג'נדה התרגומית של חברות הפצת הסרטים בארץ, ואת מבצע 'עמוד ענן' הציג לעולם דובר האנגלית כ-Pillar of Defense (בתרגום חופשי, 'עמוד הגנה'). אפשר להבין ש-Pillar of Cloud נשמע קצת עילג באנגלית, ודבר אחד שצה"ל לא רוצה לצאת זה עילג. יכול להיות גם שהם דאגו מחיטוט במקורות, כמו שעשה ג'ון קוק, מהמגזין האינטרנטי Gawker, שהביא מבחר ציטוטים מהברית הישנה המעידים על אופיו הלוחמני-נקמני-משהו של אותו עמוד ענן תנ"כי. אבל גיהוקים יחסי-ציבוריים תמיד יקרו, והעיקר הוא ש-Pillar of Defense מדגיש את האספקט ההגנתי שהיה חשוב לצה"ל לשדר.
למרות המאמצים להנגיש את המבצע הצה"לי לקהל העולמי והאמריקני בפרט, התקשורת האמריקנית דיווחה על 'עמוד ענן' בחוסר חשק מוחלט. זה סיפור שאף אחד כבר לא מעוניין לשמוע. כמו גורלה של כל סדרת סרטים הוליוודית: סרט הבכורה מרגש, החלק השני סביר, אבל מהחלק השלישי זה כבר מביך לצפות. כך גם מתגלגלת לה סדרה וותיקה מהמזרח התיכון – נובמבר 2012, הפרק האלף ומשהו בסדרה שכולכם אוהבים לשנוא: ישראל נגד החמאס.
.
כך זה התחיל
המילה ששימשה את כל העיתונות הכתובה לתיאור השתלשלות האירועים שהובילה למותו של ג'עברי הייתה Assassination. אנחנו לא יכולים להתלונן, כשאנחנו בחרנו במילה 'חיסול' לתיאור אותה השתלשלות אירועים, אבל בחירת המילים כאן אומרת רבות. המילה Assassination, שפירושה רצח או התנקשות, היא מילה ששמורה בארצות הברית לעולם התחתון ולמתנקשים נשיאותיים. לראיה, כשבן-לאדן פגש גורל דומה מיד אמריקנית, העיתונות הקפידה להשתמש במילה Killed או פשוט לתאר את המצב כ-Bin Laden is dead. אף עיתון אמריקני לא יעז לשייך את המעשה הנלוז והפחדני של 'התנקשות' לגיבורים שדאגו למותו של בן-לאדן. הצבא הישראלי, ובמידה רבה ממשלת נתניהו, לא זוכים לחסד דומה.
.
לפני הפסקת האש
הרוח השולטת באמצעי התקשורת ובעיתונות הכתובה בתחילת חילופי האש הייתה: 'אל תשאלו אותנו'. היה להם מאוד קשה להסביר לציבור למה שוב יש 'מלחמה' בין ישראל לחמאס. כולם תמכו בלשון רפה ב'זכותה של ישראל להגן על עצמה', מאמר מערכת פה, ראיון טלוויזיוני שם, אבל היה אפשר להרגיש שזה מן הצפה החוצה, שהם מרגישים שהם משחזרים שוב את אותו סיפור מלפני ארבע שנים, שש שנים, תשע שנים… מי סופר בכלל?
לאחר מספר ימים, הלך הרוח התקשורתי השתנה. ג'ון קאסידי מהניו-יורקר פרץ את הסכר, כששאל: "האם לנתניהו יש למעשה תכנית?". לקח לו לא יותר מעשרה משפטים לענות לעצמו, ולעבור לשאלה הבאה: "האם למישהו אחר יש תכנית?". גם כאן הוא לא מצא אפילו 'כן' אחד לרפואה. דיוויד איגנסיוס, מהוושינגטון פוסט, פתח את מאמר הדעה שלו בעקיצה על כל האסטרטגיה של ישראל: שאין לה אסטרטגיה. שאר המאמר היה קצת פחות מחמיא. "הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה הייתה ב-1982…", המשיך איגנסיוס ומנה את כל המבצעים של צה"ל מאז ועד היום, על שלל השמות הססגוניים יותר ופחות, הנפלטים מאותו מחשב עלום שם בנבכי הקריה. היה קל לקרוא בין השורות: שום דבר לא משתנה שם. מייקל גודווין מהניו-יורק פוסט השווה את הסכסוך לשני ילדים מתקוטטים, וכשאימא מפרידה אותם (סביר להניח שאמריקה היא כאן בתפקיד האימא), האחד מאשים את השני: "זה התחיל כשהוא הרביץ לי חזרה". כן כן, לכך הגענו. עיתונאי מהניו-יורק פוסט (עיתון בעל אופי צהבהב) מרשה לעצמו ללגלג עלינו בציניות. זה מקובל לחלוטין לקבל נזיפה מתומאס פרידמן, אבל גודווין? Really???
ככל שהמשיכו הטילים ליפול בשני הצדדים, התקשורת האמריקנית התנקתה רגשית יותר ויותר מהמתרחש. ג'ודי רודורן, ראש דסק ירושלים של הניו-יורק טיימס, זנחה את שולחנה והדרימה לעזה. היא פרסמה מאמר שמהדהד חזק את החוסר הגיון, חוסר הכיוון ובמידה רבה חוסר התקווה שהתקשורת האמריקנית מייחסת ל'סכסוך הישראלי פלסטיני'. היא ביקרה בבית חולים אל-שיפא, בית החולים הגדול בעזה, וראתה בשידור חי חוליה משגרת טיל מחצר בית החולים, ואחריו את הפצצת ישראל כתגובה. רודורן לא חוסכת בסיפורי זוועה מבית החולים, אבל מדווחת עליהם ביובש שמרגיש מכוון, עייף מלחזור על אותו הסיפור בפעם האלף. היא מסיימת את המאמר בתיאור של הנייה מגיע לבית החולים, בסופו של יום עקוב מדם פלסטיני, ומניף את ידיו בתנועת ניצחון.
הדיווחים על מספר ההרוגים בשני הצדדים הופיעו ללא יוצא מן הכלל בכל דיווח, כתבה או מאמר על המבצע. תמיד במשפט לקוני. ישראל מספר חד-ספרתי, עזה מספר דו-ספרתי. ישראל מספר חד-ספרתי, עזה מספר תלת-ספרתי. זה כל מה שהיה צריך. לפעמים העובדות היבשות ביותר משיגות את האפקט הרגשי החזק ביותר.
.
אחרי הפסקת האש
ההתייחסות הגורפת ביום שלאחר הפסקת האש הייתה: לא צריך להתרגש יותר מדי, מדובר בסך הכול בהפסקת אש בין ישראל וחמאס, אתם יודעים, זה לא רציני. זה יחזיק מעמד בין 24 שעות לשנתיים. המשך בפרקים הבאים.
אבל הציבור האמריקני לא פראייר, ובטח לא בשבוע שמוביל לחג ההודיה, או יותר חשוב מכך ל-Black Friday, היום שפותח את העונה החמישית והחמה ביותר ביבשת, עונת הקניות. הציבור לא יכול לסיים כך סיפור מלחמה, בטח שלא סיפור עם עלילה כה רופפת ואפקטים מיוחדים מתחת לכל ביקורת. לפחות, לפחות תנו להם גיבור, אחד, שהפתיע ויצא גבר. נתניהו, לא, זה לא הוא. נתניהו כרגע סובל מחשיפה שלילית בתקשורת האמריקנית. אפשר כמעט לחשוב שעשו עליו חרם. זה די מדהים, שבשבוע שלם של דיווחים על מדינה במלחמה, מזכירים כל כך מעט את העומד בראשה.
מי עוד יכול להיות הגיבור? ג'עברי? לא, הוא מת ישר בתחילת הסרט.
כך פנתה התקשורת האמריקאית לנשיא מצרים, מוחמד מורסי. יש לו שם שיחסית קל להיגוי לציבור האמריקני, ויש לו אחלה סיפור. הוא הדוקטור הטוב שנבחר בבחירות דמוקרטיות – הראשונות בהיסטוריה של מצרים, כשבא להחליף את מובארק הרע. וזה הכול קרה בכלל בזכות פייסבוק, כי לפני הרשתות החברתיות, לא היו מהפכות חברתיות ורשתות חברתיות הן המצאה אמריקנית, אז במידה מסוימת זו אמריקה שיצאה גיבורה, כי היא כביכול אפשרה את חילופי השלטון במצרים. הכתרתו של מורסי כגיבור הבלתי מעורער של סבב הלחימה הנוכחי בין ישראל לחמאס משתלב מצוין בנרטיב האמריקני במזרח התיכון. אז הוא קיבל את החיבוק חזק חזק, עם כל רוח החג. מה עוד יותר יפה בכל סיפור ההכתרה הזה? שבאמת מגיע לו למורסי – עד הפרקים הבא. .
.