1.2 מיליון שקלים פיצוי ועוד 20%  שכר טרחה לעורך דין,  בתוספת הוצאות משפט, פסקו אתמול שופטי בית המשפט העליון לזכותו של רגב שובר, צעיר שישב במעצר חודשים ארוכים בחשד לאונס שלא ביצע. הפיצוי ישולם בגין התרשלות המשטרה בחקירה של פרשה מינית שבה הותקפה קטינה, אז בת 11.

בפסיקתם הפחיתו השופטים עדנה ארבל, ניל הנדל ויצחק עמית את הסכום שפסקה כבר דליה גנות, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה שהגיש כנגד המדינה, בסך 1.8 מיליון ש"ח. המדינה ערערה על כך ובית המשפט העליון פסק על מתן פיצוי בהפחתה קלה.  

הפרשה אירעה באמצע חודש אפריל 2009. קטינה, אז בת 11, יצאה מביתה בשמונה בערב והלכה לבקר חברה. דרכה נחסמה על ידי אדם שגרר אותה לחצר בניין ושם אנס אותה. התוקף הכריח את הקטינה לבצע בו מין אוראלי ולאחר מכן השכיבה על בטנה וביצע בה מעשה סדום. לאחר מכן ליווה אותה אל מחוץ לחצר ושחרר אותה לדרכה. הילדה הגיעה לביתה ויחד עם אביה התלוננה במשטרה.

באמצע יולי 99', כשלושה חודשים לאחר האירוע, הבחין האב בסופרמרקט ברגב שובר, שתאם לדעתו את פרטי התוקף כפי שנמסרו על ידי בתו. הוא הזעיק אותה לסופרמרקט,  וכשהיא חלפה על פני החשוד, פרצה בבכי ואמרה כי אולי זה הוא. אביה החזירה לביתה וחזר לסופר השכונתי. הוא עקב אחרי שובר, והופתע לגלות כי חזר לביתו בבניין שבחצרו בוצע האונס. האב הזעיק את המשטרה ושובר נעצר באותו יום.

כאן החלה מסכת של בידוי ראיות שבית המשפט העדיף לקרוא לה: ראיות שלא תואמות את המציאות, אי דיוק, פגמים ופעולה של חוקרי משטרה מתוך "קיבעון מחשבתי", כי שובר הוא האנס ואין בלתו. יתרה מכך, בשלב מסוים בחקירה הוצג בפניו דו"ח מזויף המאשר כי בדיקת דנ"א של זרע שנמצא על טבור הקטינה תואם  את שלו. כשלמעשה לא נמצאו כל  דגימות דנ"א על גוף הקטינה. 

משטרת ישראל הביאה את שובר לשלוש הארכות מעצר, שבהן הציגה חלקי ראיות וחשדות הקושרות אותו לפשע. הוא מצדו טען ללא הרף כי איננו אשם ואף ביקש לספק אליבי לזמן שבו נאנסה הקטינה. בחקירה הראשונה השיב כי איננו זוכר היכן היה בדיוק בתאריך האונס, אבל ציין כי אם מדובר בימי ראשון הוא היה במשמרת במקום עבודתו, ואם לא שם הרי שלימד קטין בביתו כחונך בפרויקט פר"ח.

הוא גם ציין כי אפשר לבדוק בפלטי הטלפון הסלולרי של אמו שנמצא בשימושו, מהיכן חייג ועם מי דיבר בתאריך ובשעות שבהן נחשד בפשע. הוא הוסיף כי ניתן ללמוד עוד גם מיומן השנה שבו הוא רושם את תאריכי העבודה במקום עבודתו ותאריכי עבודתו אצל הקטין במסגרת פר"ח. אולם חוקרי המשטרה לא טרחו לתפוס את היומן ולאמת עובדות אלו. רק בשלב מאוחר יותר אימתו את עובדת היותו בבית הקטין בשיחה עם אם התלמיד ואחותו.

גם פלטי הטלפון העידו כי דיבר אמת. אבל החוקרים לא ויתרו ובמהלך  תקופת המעצר השנייה, אולץ שובר לאונן לעיני החוקרים כדי לוודא אם הוא מגיעה לשפיכה. מסכת העינוי לא נפסקה ובסוף יולי 99' הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי עם בקשה להארכת מעצר עד תום הליכים. הדיון נדחה לצורכי לימוד כתב האישום על ידי סנגורו, עורך דין איתן ענבר.  

כעשרה ימים לאחר מכן התחדש הדיון בבקשת המשטרה ל"ימים". בדיון זה התבקשה המשטרה לערוך לשובר מסדר זיהוי והדיון נדחה בחמישה ימים בהסכמת הצדדים. בתום חמשת הימים, כשהתחדש הדיון, התברר כי המשטרה לא ערכה לו מסדר זיהוי כפי שהורה בית המשפט. המשטרה טענה כי יש בידיה הוכחות טובות מפי אדם אחר שנעצר והביא את דבריו של מדובב שהוכנס לתאו של החשוד. בסופו של דבר הורתה השופטת אופיר תום על הארכת מעצרו עד תום הליכים (ימים). 

בכל אותה עת לא נבדק האליבי של שובר לעומקו ולא הוצג בפני בית המשפט. לאחר שבית המשפט התריע על כך ולאחר שהאליבי שלו אומת, הסכימה המשטרה לשחרורו לביתו בתנאים מגבילים. לאחר כשלושה חודשים של מעצר על לא עוול בכפו, הוא שוחרר. בינואר 2000 הודיעו שני הצדדים לבית המשפט כי שובר יחזור בו מכפירתו בעובדות האישום, והמדינה מצדה תבטל את  כתב האישום ואכן בית המשפט הורה על ביטולו .

"זוהי, בקליפת אגוז, השתלשלות הליכי המעצר של המשיב, מיום מעצרו ועד ליום ביטול כתב האישום שהוגש נגדו", כתב היום שופט העליון יצחק עמית. רגב ופרקליטו פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב ושם נפסק להם על ידי השופטת סך כולל של 1.8 מיליון שקל הכולל גם שכר טרחת עורך הדין  ועוד הוצאות בנפרד. פרקליטות המדינה ערערה על כך וטענה בין היתר כי "בקשתו של המשיב לוקה בשיהוי ניכר, באשר הוגשה כארבע שנים מיום ביטול כתב האישום, שיהוי אשר לא נמצא לו צידוק אמיתי".

שופטי העליון בדקו לעומקה את התנהלות החקירה וקבעו כי "מחומר החקירה עולה שהקטינה מעולם לא זיהתה את המשיב כמי שפגע בה, וזאת בניגוד לאופן בו הציגה משטרת ישראל את הדברים בפני בתי המשפט".  לגבי זיהוי כביכול של פרטי לבושו התואמים את לבוש התוקף קבעו השופטים כי " נקבע כי אף לא אחד מהמוצגים שנתפסו בבית המשיב תואמים את פרטי הלבוש אותם תיארה הקטינה". הם פסקו כי בכך הם רואים "שיבוש הליכים והטעיית בית המשפט".  

שופטי העליון חזרו בפסק דינם שוב למחדל בדיקת האליבי של הצעיר, ולא חסכו בביקורת קשה כשכתבו "בית המשפט מתח ביקורת על כך שהמשטרה לא הוציאה צו לתפיסת היומן, ועל התעלמותה מראיות אשר עשויות היו להיזקף לזכותו של המשיב, מה שמצביע על קיבעון מחשבתי של החוקרים כי המשיב הוא התוקף, תוך התעלמות מהאפשרות כי טעות בידיהם". 

על אי ביצוע חקירות מחייבות ואי בדיקת פלטי הטלפון הסלולרי שהוכיחו כי החשוד לא שיקר ואכן לא היה במקום האונס, כתבו השופטים: "בהחלט יש מקום לסברה, שהשוטרים נמנעו מביצוע חקירות מתחייבות בשל אמונם הבלתי מסויג וביטחונם המלא בכך שהתובע הוא הוא האנס המבוקש". הם הוסיפו גם ביקורת קשה על פרקליטות המדינה כשכתבו: "בית המשפט מתח ביקורת גם על גורמי הפרקליטות אשר התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום". 

השופטים ציינו כי חוקרי המשטרה כשלו בנקודות הבאות: " הטעיית בית המשפט", רישום שגוי בזיכרון דברים,  לפיו המשיב אמר בפני המדובב כי קשה לו להיפתח עם מבוגרים אך הוא נפתח עם ילדים קטנים ונמשך אליהם, בעוד שמתמליל הדיבוב עולה שכלל לא נאמרו המילים. "סיכומו של דבר, שהמסקנה העולה מחומר הראיות מאירה חלק מהתנהלות המשטרה באור שלילי למדי", פסקו שופטי בית המשפט אבל נענו לערעור  והעמידו אותו על 1.44 מיליון שקלים כולל שכר טרחת עורך הדין בצרוף הוצאות. השופטים סיימו את פסק דינם במלים: "צדק – בצדק תרדוף: רק באמצעים כשרים אתה רשאי לפעול בעד הצדק".