חג החנוכה נקבע ונחגג לראשונה בתאריך כ"ה בכסלו, שנת 164 לפני הספירה. הסיבה לחגיגה הייתה כמובן ניצחון מרד החשמונאים נגד שלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, שבסופו שוחררה ירושלים ובית המקדש חזר לידיים יהודיות. החגיגות נערכו סביב חנוכת המזבח, ומכאן שמו של החג. נס פך השמן שהפך לסימן ההיכר של החג, מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי רק 500 שנה מאוחר יותר.

מסתבר שחנוכה, חג השמן, לא התחיל את דרכו עם כל כך הרבה קלוריות עודפות. המנהג לאכול מאכלים עתירי שמן, לזכר אותו פך שמן מיתולוגי, הוא מנהג יחסית מודרני. לא ברור בדיוק מתי ואיפה הוא התחיל, אבל אפשר לנסות לשער.
. 

לב הלביבה הוא תפוח האדמה

בזמן מרד המכבים, וגם בזמן האזכור הראשון בתלמוד של נס פך השמן, לא היו בכלל תפוחי אדמה. למעשה, תפוחי האדמה 'הגיעו' לאזורינו רק בשנת 1565, על ידי גונזלו חימאנז דה קסאדה, שגילה את הירק הבלתי מוכר הזה בקולומביה, שבדרום אמריקה. הוא הביא אותו חזרה לספרד, ומשם תפוח האדמה התפשט לשאר ארצות אירופה.

תפוח האדמה לא זכה לקבלת פנים חמה, יש לציין. יותר ממאתיים שנה הוא שימש אך ורק להאכלת בעלי חיים, חזירים בעיקר, כי סברו שהוא גורם למחלות שונות. יותר מכך, בשנת 1748, הפרלמנט הצרפתי העביר חוק שאסר גידול של תפוחי אדמה, כיוון שהמחוקקים האמינו שהירק גורם לצרעת. אבל אז קרה נס בעולם המערבי – מישהו זרק תפוח אדמה לתוך שמן חם.

כמו בכל אירוע מכונן, והמפגש של תפוח אדמה ושמן הוא ללא ספק אירוע מכונן בהיסטוריה הקולינרית של המין האנושי, גם כאן יש גרסאות סותרות של הטוענים לכתר. הבלגים גורסים שזה קרה בעמק המוזה (Meuse Valley) בסוף המאה ה-17. האגדה מספרת על תושבי כפר דייגים שנהגו לטגן דגים קטנים לארוחות. אך הגיע חורף קשה במיוחד, הנהר קפא, ובאין דגים להם (או כנראה שום אוכל אחר), חתכו תפוחי אדמה לפרוסות צרות וארוכות שמזכירות בצורתן דגים וזרקו לשמן.

הצרפתים, מצידם, מעניקים את הקרדיט לאנטון-אגוסטין פרמנטייה, קצין רפואה בצבא הצרפתי בזמן מלחמת שבע השנים (1756-1763). פרמטייה נפל בשבי פרוסיה וקיבל משוביו לאכול רק תפוחי אדמה. כנראה שהוא כל כך נגעל מהרעיון של אכילת תפוח אדמה, באותו זמן כאמור, תפוחי אדמה היו מחוץ לחוק בצרפת – שהוא זרק אותם לתוך שמן רותח על מנת להפטר מן החיידקים והטפילים שהוא חשב שקיימים.

אין זה משנה מי צודק, בני ישראל אוכלים לביבות לא יותר ממאתיים שנה. מתי קונספט הלביבה מצטרף ליהדות בכלל ולחג החנוכה בפרט? בואו נביט במהות הסופגנייה.
. 

הסופגנייה איתנו קצת יותר זמן

רבי מימון הדיין, אביו של הרמב"ם, כבר בשנת 1150 לערך, כתב שאין להקל בשום מנהג של חנוכה: "ופשט המנהג לעשות סופגנין" (לא ברור מה היו אותם 'סופגנין' בדיוק. רבי מימון הדיין רומז כ"צפיחיות בדבש… קלויים בשמן"). האזכור הראשון ל'סופגנייה' בתוצרתה המודרנית הוא בספר הונגרי מהמאה ה-16.

ניתן להסיק, כי לפני כ-1000 שנה, היהודים החלו לטגן בצק בשמן לכבוד החנוכה. רק כ-800 שנה מאוחר יותר, הצטרפה הלביבה. אפשר לנחש שני תרחישים שהובילו לכך. הראשון: במהלך המאה ה-18, ערב אחד בזמן חג החנוכה בעיירה כלשהי באירופה, יהודי טוב נכנס לביתו במרוצה וזועק לאשתו שבדיוק מטגנת סופגניות: "את לא מאמינה! הגויים בהמשך הרחוב מטגנים תפוחי אדמה בשמן. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל זה מריח נהדר. יש לנו כבר שמן רותח, חייבים לנסות!"

התרחיש הדמיוני השני הוא ישיבת חז"ל, שבה הוחלט להוסיף את הלביבה כמאכל הרשמי של חג החנוכה. מעניין היה לשמוע את סיעור המוחות שהוביל לכך… הילדים מתחילים להשתעמם מהסופגניות, הם מאבדים עניין בחג, בסיפור הגבורה של המכבים – אבוי! אנחנו כבר מטגנים בשמן את הספוג-הנקרא-בצק, והמאכל היחיד שמשתווה לבצק בתכונותיו הספוגיות הוא התפוח אדמה, אז קדימה!… לא שאפשר לבוא אליהם בטענות, ספירת קלוריות, כמידה של כמה אנחנו אוכלים, הומצאה רק בשנת 1918 על ידי לולו האנט פיטרס.

אי אפשר להתכחש לכך, שחג החנוכה מרגיש מאוד 'מודרני', במנהגיו ובמאכליו, לעומת חגים אחרים. מספיק להשוות את צלחת החג עתירת הקלוריות והטעמים של סופגנייה / לביבה לצלחת פסח הסגפנית, עם מי המלח, העצם העירומה מבשר וגבעול הפטרוזיליה. טיגון, טיגון עמוק בפרט וטיגון עמוק של דברי מתיקה בעוד יותר פרט, הוא קונספט לא פחות מחדשני. כמו כל קונספט חדשני, גם כאן שוב מסתבר, זה לא בריא בשבילנו.

למי שרוצה להבין אחת ולתמיד למה בעצם זה לא בריא, מה קורה שם במהלך הטיגון, שהופך תפוח אדמה של 140 קלוריות ו-20 גרם שומן, ללביבה של 270 קלוריות ו-15 גרם שומן, מאמן התזונה, שלמה וולפברג, מסביר נהדר בכתבה נוספת על חג השמן.

חג חנוכה שמח ובריא.