בוקר סטנדרטי במדינת ישראל, השמש מתמקמת לה לעוד יום עבודה, ואת פניו של קורא העיתונים הישראלי מקדמות בברכה הכותרות: "קובי פרץ נחקר בחשד להעלמת מס", "אייל גולן נחקר ברשות המיסים",  "יהודה ברקן חשוד בהעלמת מס במאות אלפים" ועוד היד נטויה.

לא בשד העדתי עוסק הפעם הדיון, לא במדרוג, מדד הפופולריות או בת הזוג האחרונה. את מקומם של מדורי הרכילות תפס המדור הפלילי, אותם אמנים ידועים ואהודים מצטרפים לשורה ארוכה של אזרחים הנחשדים בהעלמות מס.

העלמת מס היא תופעה שהולכת וצוברת תאוצה. מדובר במצב בו אנשים אינם משלמים לרשות המיסים את מס ההכנסה או לא משלמים אותו במלואו, ע"י מסירת הצהרות בעלות נתונים פיקטיביים.

לצערנו, העבירה על החוק אינה דבר חדש או יוצא דופן, אך תופעה זו מיוחדת בכך שחלק ניכר מהציבור אינו חש מתוסכל בהיתקלו בכותרות ובמקרים כאלו אלא להפך – מעודד את אותם "חכמים" על הצלחתם במשימה הישראלית עתיקת היומין: לדפוק את המערכת.

הפשע הספציפי הזה לא נקלט אצל האזרח הישראלי ככבד משקל או בעצם פשע בכלל. שנים של יחסי אזרח-מדינה שנקלטו  כ"אנחנו" ו"הם", "האזרח הקטן" וה"מערכת", יצרו מצב בו מעלימי המס נחשבים ל"אחינו גיבורי התהילה", שאינם פוגעים באיש פרט לאותה מפלצת בירוקרטית.

אך ממש לא כך הם פני הדברים. בעולם אידיאלי, שלא לומר אוטופי, כל אחד מצליח לדאוג לעצמו, לכלכל את צרכיו ולספק את מחסורו. בעולם מציאותי, שלא לומר ישראלי, המצב בשטח מדאיג מאוד: 20% מהמשפחות (כ-1/5 מהאוכלוסיה) מוגדרות כעניות, יותר משליש מהילדים מוגדרים כעניים וקו העוני, יחד עם חומרתו, עולה
גם בקרב המשפחות העובדות.

ננסה להבין מדוע הנתונים האלה, יחד עם תופעת העלמת המס, מתגבשים לכדי בעיית מדינה רצינית שמוטב וניתן עליה את הדעת.

שעטנז של הפרטה לצד תקרת זכוכית

ראשית, ידוע לכל כי מדינת ישראל היא עוף מוזר. בעולם המושגים וההגדרות היא לא נופלת לקטגוריה ברורה של "ליברלית" או "סוציאל-דמוקרטית", כמו ארצות הברית, לדוגמה. אין מדיניות ברורה של מדינת רווחה או קפיטליזם מובהק. מדובר במעין גישת אמצע, שילוב של הדברים, מעין שעטנז של הפרטה לצד תקרת זכוכית. מחד גיסא ניצבים שירותי התמיכה הסוציאליים הרבים ומחלקות הרווחה, מאידך גיסא יש ריכוזיות במשק, "תגמול" העשירים והטבות אלו ואחרות לעשירון העליון.

לעניות דעתי, למרות קשרי ההון-שלטון והיעדר הגדרה חד משמעית, אנחנו בפירוש נוטים יותר כמדינה למודל הסוציאל-דמוקרטי, הדוגל בהתערבות המדינה ובעזרה לחלש. העם רובו ככולו תומך בכך, הן בסקרים, הן ברחשי הלב והן בדעת הקהל הגורפת באשר לחשיבות העניין החברתי – כפי שנוכחנו כולנו במחאה חובקת-עם
שהתרחשה בקיץ דאשתקד.

הניזוקים העקיפים מהעלמות המס הם ניצולת השואה מהקומה העליונה,
הגימלאי הצולע שראינו במכולת, העולה החדש, האם ל-12 ילדים, החולה המרותק למיטתו 

אף על פי כן, כשאותה נטייה לאומית נאלצת להיתרגם למעשים ומספרים, העם מסרב להבין כי הכסף אותו דורשת רשות המיסים הינו חלק אינטגרלי ממסוגלות המדינה לתמוך בנזקקים, אלא בוחר להעלים מס. אנשים טועים לחשוב שבכך שהם לא נותנים את כספם למדינה הם "דופקים את המערכת". בפועל, הם דופקים את החלש! הניזוקים העקיפים מהעלמות המס הם ניצולת השואה מהקומה העליונה, הגימלאי הצולע שראינו במכולת, העולה החדש, האם ל-12 ילדים, החולה המרותק למיטתו וכדומה.

השינוי שצריך לקרות במדינה הוא בראש ובראשונה שינוי תפישתי לגבי הדרישות מאיתנו כאזרחים שרוצים לחיות במדינה בעלת אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. אין מציאות שנפגין בצומת בעד צדק חברתי ונתלהב ממצע של מפלגות שדואגות ל"זקנה במסדרון", אך באותה נשימה נסרב להפריש כספים. עם כל חוסר הנעימות הכרוך במתן כספנו, עליו עמלנו קשות, ל"ידיים זרות", עלינו להבין כי כפי שהיום אנחנו נותנים – מחר אנחנו עלולים להיות המקבלים.

אנחנו חלק ממנגנון קלט-פלט דינמי ומשתנה. תפישה חברתית היא לא רק סיסמאות, כספי קצבאות התמיכה של ביטוח לאומי אינם גדלים על עצי השדרה, אלא מגיעים מהעם ומוזרמים אל העם. הגיע הזמן שאנחנו, כיחידה לאומית, נתנער מהגישה הזו של "כל ישראל חברים" להלכה, שעה שלמעשה זה "כל אחד לביתו".

כאשר נעשה זאת נוכל למנוע, חוץ מהכותרות של אותם אמנים המככבים בחדרי החקירות במקום על במות, גם כותרות מעין "רשות המסים מציעה: הקלות בתשלום המס למדווחים על הכנסות ונכסים". כאשר לא נעלים את הכספים האלה, המבטאים את הערבות ההדדית שלנו כעם, גם לא נזדקק לאירוניה זועקת בדמות שוחד לשם מוסר.

________________________________________________________________________________

• הודיה רבני היא סטודנטית בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, שנה א'.