Skip to content

הנקמה הקרה של איווט ליברמן

אילו הייתי בנימין נתניהו, לא הייתי פוחד מפני אבו-מאזן, אחמדינג'אד, אובמה, מורסי וכל האופוזיציה בכנסת גם יחד. הייתי פוחד אך ורק מאדם אחד, אביגדור ליברמן, אי-שם מאחורי גבי. הייתי פוחד מאוד-מאוד. בכל שעה, בכל רגע
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"הנקמה היא מאכל שמוטב לאכול אותו כשהוא קר" – אמירה זו מיוחסת לסטלין. אינני יודע אם הוא באמת אמר זאת. כל העדים האפשריים הוצאו מזמן להורג. על כל פנים, נקמה מושהית אינה תכונה ישראלית. אנחנו יותר אימפולסיביים. יותר מיידיים. אנחנו לא מתכננים. אנחנו מאלתרים.

גם מהבחינה הזאת אביגדור ליברמן אינו ישראלי. הוא רוסי.

כאשר "איווט" (כפי שהוא נקרא ברוסית) בחר בחברי סיעתו לכנסת היוצאת, הוא פעל, כרגיל, על פי מצב רוחו באותו רגע. שום דמוקרטיה, פריימריז ושטויות כאלה. יש מנהיג, והמנהיג קובע.

הייתה שם האישה היפהפיה ההיא מסנט פטרבורג, אנסטסיה מיכאלי. אולי לא הכי מבריקה, אך טוב להביט בה בישיבות משעממות.

והיה שם האיש הנחמד הזה, בעל השם הרוסי ששום ישראלי אינו יכול לבטא אותו, סטאס מיסז'ניקוב. הוא פופולרי בקרב החברים הרוסים. אז דאוואי, ניקח אותו.

והדיפלומט ההוא, דני איילון. יהיה מועיל אם אתמנה לשר החוץ.

אבל מצבי רוח חולפים, והנבחרים נשארים נבחרים במשך ארבע שנים.

היפהפיה נתגלתה כבריונית אמיתית, חוץ מהיותה טיפשה. בישיבה פומבית קמה ושפכה כוס מים על ח"כ ערבי. בהזדמנות אחרת היא תקפה פיזית ח"כית ערביה שנאמה מעל הדוכן.

הבחור הרוסי הנחמד היה נחמד מדי. הוא השתכר לעיתים קרובות, ואפילו שומרי ראשו התלוננו שהוא נוהג לברוח מהם.

הדיפלומט עלה על כולם כאשר הזמין עיתונאים לפגישה שבה השפיל את השגריר התורכי והושיב אותו על כסא נמוך. מעשה זה הוביל לתקרית "השייטת התורכית" ולנזק עצום  לאינטרסים אסטרטגיים חיוניים של ישראל – נזק שנמשך עד היום. חוץ מזה הדיפלומט הוא גם מדליף כפייתי.

זובור לדני איילון (צייר: מאיר מירב)
מושפל מי שמושפל אחרון. דני איילון ואיווט ליברמן (צייר: מאיר מירב)

ליברמן לא הגיב על כל התעלולים האלה. להפך, הוא הגן על אנשיו וביקר את מבקריהם, מה גם שהיו ממילא שמאלנים עוכרי ישראל. אך עכשיו הגיע זמנו של ליברמן למנות את חברי סיעתו לכנסת הבאה, גם הפעם בלי דמוקרטיה, פריימריז ושטויות כאלה. לתדהמתם המוחלטת פוטרו כל השלושה בלי הודעה מוקדמת. הכול בלי שום הבעה של רגש. קר. קר.

לא כדאי להתעסק עם ליברמן ודומיו. כשם שלא כדאי להתעסק עם פוטין ושות'.

אילו הייתי בנימין נתניהו, לא הייתי פוחד מפני אבו-מאזן, אחמדינג'אד, אובמה, מורסי וכל האופוזיציה בכנסת גם יחד. הייתי פוחד אך ורק מאדם אחד, אביגדור ליברמן, אי-שם מאחורי גבי. הייתי פוחד מאוד-מאוד. בכל שעה, בכל רגע.

לפני שבועיים קרו שני דברים גורליים, העלולים להחיש את סופו של "ביבי מלך ישראל". לאחד מהשניים לא היה אחראי, לשני דווקא כן.

אילו יכול היה ז'בוטינסקי לראות את יורשיו החדשים, היה נתקף בעתה

בבחירות המקדימות בליכוד, שבהן שלטו הדילים והקומבינות, נבחרה סיעה המורכבת כמעט לגמרי מאנשי הימין הקיצוני, ובכללם פשיסטים מובהקים, רבים מהם מתנחלים בעצמם או שנבחרו מטעמם. בניגוד מוחלט לרצונו העז של נתניהו, סולקו כל הימנים ה"מתונים".

נתניהו עצמו, כמובן, ימני-קיצוני. אבל הוא אוהב להתחזות למדינאי מתון, אחראי ובשל. דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן שימשו לו עלי תאנה.

לליכוד החדש כבר אין שום דמיון למפלגה הרוויזיוניסטית המקורית, שנוסדה לפני כ-85 שנים. המייסד, זאב ז'בוטינסקי, שנולד באודסה והתחנך באיטליה, היה אמנם לאומן קיצוני, אך גם דמוקרט אמיתי וליברל מושלם. הוא המציא את המושג "הדר" ליהודי החדש שראה בדמיונו: איש של צדק ויושר, לוחם קשוח על מטרותיו אך גם רחב-לב ונדיב כלפי יריביו.

אילו יכול היה ז'בוטינסקי לראות את יורשיו החדשים, היה נתקף בעתה (פעם אמר למנחם בגין שאם אינו מאמין במצפון האנושות, מוטב שיקפוץ לנהר הוויסלה).

נתניהו הוא טקטיקן כפייתי ללא אסטרטגיה

ערב הפריימריז בליכוד עשה נתניהו מעשו שלא ייאמן: הוא סיכם עם ליברמן לאחד את שתי הרשימות.

מדוע? הרי בחירתו לראשות הממשלה הייתה מובטחת. אבל נתניהו הוא טקטיקן כפייתי ללא אסטרטגיה. הוא גם פחדן. הוא רצה להיות בטוח לגמרי-לגמרי. בראש "הליכוד ביתנו", הרוב שלו בטוח כמו מבצר.

אבל מה עומד לקרות בתוך המבצר פנימה?

ליברמן, שהוא עכשיו מספר 2, יבחר לעצמו את התפקיד הכי חשוב והכי חזק: שר הביטחון. הוא יארוב בסבלנות, כמו צייד לצבי. הסיעה המשותפת תהיה הרבה יותר קרובה ברוחה לליברמן מאשר לנתניהו. ליברמן, המחשבן הקר, יחכה עד שהלחץ הבינלאומי יכריח את נתניהו לעשות ויתור כלשהו לפלסטינים. אז הוא יקפוץ.

השבוע ראינו פרומו. אחרי שעצרת האו"ם הכירה ברוב עצום במדינת פלסטין, נתניהו "העניש" את הפלסטינים בהכרזה על בנייה מאסיבית בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ובעיקר בירושלים המזרחית, הבירה הבלתי נמנעת של מדינת פלסטין העתידה לקום.

במיוחד מתכונן נתניהו לבנות בשטח שבין ירושלים ומעלה אדומים. מעשה זה ינתק בפועל את צפון הגדה המערבית מדרומה, וכך יישאר לתושבים רק צוואר-בקבוק צר ליד יריחו.

תגובת העולם הייתה חזקה מאי-פעם. ממשלות אירופה הזמינו את שגריריו של ליברמן כדי להביע בפניהם מחאה חריפה במיוחד. אין ספק שהנשיא אובמה הוא שעודד אותן מאחורי הקלעים, אף שהיה פחדן מכדי לעשות כך בעצמו. אנגלה מרקל, שהיא בדרך כלל אסקופה נדרסת מתחת לרגליו של נתניהו, הזהירה אותו שישראל עלולה להיות מבודדת בעולם.

אם מרקל סבורה שמצב כזה יפחיד את נתניהו או את הישראלים, היא טועה טעות מרה. הישראלים ממש אוהבים להיות מבודדים. מצב כזה מוכיח להם מחדש שהעולם כולו אנטישמי, ושאסור לסמוך עליו. אז שיילך לעזאזל.

השמאל הוא עכשיו כמו ההומוסקסואליות של אוסקר וויילד

מה ביחס לשאר המפלגות? כמעט ושאלתי: איזה מפלגות?

במערכת הפוליטית שלנו, על שלל מפלגותיה, מה שקובע באמת זו החלוקה בין שני הגושים: הגוש הימני-דתי והגוש ה…., נו, הגוש האחר.

אין גוש שמאלי בישראל. השמאל הוא עכשיו כמו ההומוסקסואליות של אוסקר וויילד, "האהבה שאינה מעזה להזכיר את שמה". כולם טוענים עכשיו שהם "במרכז".

השבוע עורר עניין קטן-לכאורה הרבה תשומת לב. מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ' ביטלה את הסכם העודפים רב-השנים שלה עם מרצ ועשתה הסכם חדש עם יאיר לפיד.

זה לא עניין של מה בכך. נוסף על חשיבותו הסמלית, יש לו גם צד מעשי: במצבים מסוימים, הסכם עודפים עשוי להכריע בבחירות. כאשר הכוחות של שני הגושים שקולים, מנדט אחד נוסף יכול להכריע לכאן או לכאן.

ההסכם בין מפלגת העבודה ומרצ היה טבעי. שתיהן היו מפלגות סוציאליסטיות. ניתן היה להצביע בעד מפלגת העבודה ולשמוח אם בתוקף הסכם העודפים נכנס עוד חבר של מרצ לכנסת, או להפך. שינוי הסידור הזה חשוב מאוד, בייחוד עם ההסכם החדש נעשה עם מפלגה חלולה, חסרת כל מצע רציני, הממהרת להצטרף לקואליציה של נתניהו.

מפלגה זו, שאינה מייצגת דבר מלבד הקסם האישי של יאיר לפיד, עשויה לזכות במשהו כמו שמונה מנדטים. זה נכון גם לגבי "התנועה" החדשה של ציפי לבני, שהורכבה איכשהו ברגע האחרון.

מרצ, לעומת זאת, היא מפלגה ישנה ונאמנה, נקייה מכל רבב של שחיתות. היא אומרת את כל הדברים הנכונים. לרוע המזל יש לה הכריזמה של סיר ישן. אין בה פנים חדשות ומרתקות – והרי אנחנו חיים בתקופה שבה הפנים חשובות מהרעיונות.

הקומוניסטים נחשבים למפלגה "ערבית", למרות שיש בה נציג יהודי מצטיין. כמו שתי המפלגות ה"ערביות" האחרות, היכולת שלה מוגבלת – מה גם שכמחצית האוכלוסיה הערבית אינה מצביעה כלל, אם מתוך אדישות, אם מתוך גועל נפש.

אז מה עם מפלגת העבודה? יחימוביץ' הצליחה להרים את מפלגתה מן הקרשים ולהפיח בה חיים חדשים. ברשימת המועמדים שלה יש פנים חדשות ורעננות, גם אם המנהיגים אינם מדברים זה עם זה. ברגע האחרון ממש גם ערק עמיר פרץ לציפי לבני.

אך האם זוהי האופוזיציה החדשה? לא ביחס לכמה דברים קטנים, כמו שלום (חלילה מלהזכיר את המילה!), התקציב הצבאי המנופח (כנ"ל!), הכיבוש, המתנחלים (יחימוביץ'  מחבבת אותם), החרדים (גם אותם יחימוביץ' מחבבת). תחת לחץ, יחימוביץ' מוכנה להודות שהיא "בעד פיתרון שתי המדינות" – אך במציאות הקיימת, אמירה זו הפכה לחסרת תוכן. חשובה יותר העובדה שהיא מסרבת נחרצות להתחייב מראש שלא להצטרף לקואליציה של נתניהו-ליברמן.

ייתכן מאוד שהמנצח הגדול של הבחירות יהיה אביגדור ליברמן, איש הנקמה הקרה. וזאת תהיה תחילתו של פרק חדש לגמרי.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

3 Comments

  1. רולה
    17 בדצמבר 2012 @ 19:15

    אוי. יש כאן הרבה קרדיט לערביי המדינה. משפט כמו : "כמחצית האוכלוסיה הערבית אינה מצביעה כלל, אם מתוך אדישות, אם מתוך גועל נפש" – מתעלם לחלוטין מהעובדה שבעצם מדובר באוכלוסיה שלא רק שאינה מרגישה חלק מהמדינה, אלא אף פועלת בניגוד לשכל הישר של תושב החי במקום שהוא חלק ממנו – ראה התנהגותם על הכביש, אי ציות לחוקים, או אפילו ההשלכה של ליכלוך לרשות הרבים – בוא לבקר בישובים סביב באר שבע ותזדעזע מכמויות האשפה והניילונים שהם משליכים סביב ישוביהם וממש לא איפת להם לגור בכיעור הזה, וללכלך ברשות הרבים, למשל, בכביש לכיוון ערד. כך שיחוס של "אדישות" או – ה- wishful thinking שלך – "גועל נפש" – חוטא לאמת. הם אינם רוצים בטובתם שלהם במדינה- והסרוב לעשות שרות לאומי בוודאי שמחזק את הטיעון שלי כי השרות המוצע להם – מדבר על עזרה למגזר שלהם. בא אחמד טיבי ואומר – שמתוקף אזרחותם – מגיע להם לקבל את כל הזכויות – ללא שום חובות – "כי הם לא מקבלים שוויון זכויות"..נו…. יתרה מזאת, העובדה שהם שואפים להקמת מדינה ל"פלסטינים"על חשבון המדינה שלהם – לא "חלילה" בירדן אלא דווקא כאן בא"י – במדינה שהם אזרחיה – כשלא מובן מדוע הם בוחרים בשאיפה שהיא לא לטובתם או רווחתם – מן הסתם גם אומרת דרשני – לאור הקנאות האובססיבית של התושבים במדינות השכנות לשטחיהן. אלא שלאור העובדה שרובם הינם מהגרי עבודה שהגיעו מסוריה מצרים ערב הסעודית וכו' בעידוד התורכים והבריטים, (ראה – למשל – מרבית תושבי אום אל פאחם שהגיעו ארצה בסוף המאה ה-19 מסוריה- הבעל"ויים – בית ערב לכו ונלכה..), הרי ברור שעובדה זאת מסבירה את חוסר קנאותם לשטחה של א"י "מדינתם" כיום… ואין להתפלא שאין להם שום סנטימנטים למה שבעצם לא שייך להם כמדינת האם הבסיסית. זאת בניגוד לתינוק היהודי, שיחד עם חלב אימו יונק מן הפסוק "אם אשכחך..וכו" את אהבתו לארץ, ושם ירושלים לא מש משפתותינו כל 2000 שנות גלות. אני בטוחה שגם אתה חשבת על כל הנקודות האלה שהעלתי כאן, אבל בגלל המתודולוגיה "התאולוגית" שלך ועמדותיך הבסיסיות – אתה מדחיק או מתעלם מהן. מאחלת לך בריאות ושמחה. אמן.

  2. פנינה כץ
    7 בדצמבר 2012 @ 21:28

    נכון אורי.
    האיש היחיד שהוא איום על קיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל שבקלות יהפוך אותה לאוליגרכיה רשמית ואף גרוע מזה אם רק יתאפשר לו. אני אולי במיעוט, אבל הסכמתי עם צעדו של עמיר. אם ככה הגברת נוהגת כלפי אלה שהביאו אותה למפלגה אז למי יש לה כן מחויבות? עמיר מסוגל למנף את המפלגה של ציפי. הבעיה שמיחימוביץ' לא נשמעה גםהבטחה או מחויבות לגוש השמאל-מרכז.

  3. MOSHE
    7 בדצמבר 2012 @ 19:59

    לא זה לא אדמות פלסטין כבושות
    זה אדמות ארץ ישראל משוחרות מהכיבוש מוסלמי.
    זאת אמת .אנחנו לא כובשים.
    אנחנו צריכים לפעול לפי האינטרסים שלנו,ולא לפי האינטרסים של הכובש המוסלמי וחהריו היהודים מלאי רגשות אשם
    על תקומתם בארץ ישראל. די עם הגלותיות שלך אורי אבנרי

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן