Skip to content

להפוך את האגו לחבר במקום לאויב

מול האגו שאנחנו דואגים כל הזמן להאכיל ולהשקות האיזון נעלם, וכשנעלם האיזון, האמת תופסת מקום קטן ומודחק בחדרי הלב ועוטפים אותה כל מיני שיירים שבעצם לא שלנו, רק דאגנו להניח אותם שם למקרה שניפגע, שתהייה הגנה. והאגו מנצח על זה כעל סימפוניה בלתי גמורה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מה יש בו, באגו הזה שלי, שגורם לי מצד אחד לחבק, לאהוב ולהיתלות בו, ומצד שני – לרצות רצון עז להעיף אותו ממני ולנסות להתמודד בלעדיו כמה שיותר, לנסות להביא את עצמי למצב של  נטולת אגו לחלוטין, לא להתבייש ברגשותיי, בחולשותיי וביצריי, לא משנה מה יגידו?

לפעמים נפערת תהום בינינו (צילום: adamr / www.freedigitalphotos.net)

חושבים שזה פשוט? ממש לא. ולעיתים גם בלתי אפשרי. זה לא סוד גדול שרובנו ככולנו מכסים במשך רוב היום את הפנים במסכה, עניין של הרגל, אינטרס כלשהו, פחד שיקראו אותנו, פחד שנקרא את עצמנו וניבהל מעוצמת רגשות לא מובנת ולא מוכרת, שאיתה אך ורק אנו נצטרך להתמודד, לקחת אחריות, ולפעול בהתאם. לכן נוח לרובנו פשוט לשחק אותה כאילו לא אכפת לנו, שאנחנו זורמים עם מה שיש, וכך נפערת לעיתים תהום ענקית בין האני האמיתי שלנו לבין איך אנחנו נראים מול אנשים, מול החברה כולה.

האגו גורם לי להיות בפוקוס מתמיד. הוא לכאורה מגן עליי מפני כל רע, הוא גם לא נותן לי ליפול, יש לי אגו, וזה מספיק. מספיק בשביל לא להודות בכשלונות, מספיק בשביל לא לבקש סליחה ולהודות בטעויות. האגו לכאורה מציל אותי ברגעים מביכים, בחשיפה לא רצונית, בהבעת אהבה מוגזמת שעליה בטח אצטער אחר כך. כאן מגיעה ההגנה, המודע. משמע, עכשיו אני צריכה להיות מודעת לדבריי ולמעשיי, לא ליפול בפח של לשוני ולטפח את האגו. האגו שמיד מבטל את ההתנהגותי הקודמת, עד ששכחתי בכלל איך הייתי. אני הייתי חשופה? מובכת? חלשה? ממש לא. זה לא קרה, האגו הגיע, השתלט כהרף עין על התת מודע, והפכתי לגוף, נפש ומסכה.

אז איך אפשר להיות אמיתיים וכנים ולא לוותר לאגו? לא לתת לו להשתלט על כל חלקה טובה, לרסן אותו, להפוך אותו לחבר ולא לאוייב? להשכיל באומץ רב לשחרר אותו כשצריך, להעיף אותו בחן ולא לגרום לו למעוף?

אפשר פשוט להשתדל לעשות את המיטב למען עצמנו ולמען סביבתנו, כי לאבד אותנו זה כל כך קל, לשכוח את עצמנו מול האגו שאנחנו דואגים כל הזמן להאכיל ולהשקות. האיזון נעלם, וכשנעלם האיזון, האמת תופסת מקום קטן ומודחק בחדרי הלב ועוטפים אותה כל מיני שיירים שבעצם לא שלנו, רק דאגנו להניח אותם שם למקרה שניפגע, שתהייה הגנה. והאגו מנצח על זה כעל סימפוניה בלתי גמורה. את זה צריך למוסס, לקלף אט אט את השכבות ולהיזכר איך שהיינו פעם, לפני שהצטרכנו את כל השאריות המיותרות האלה, לפני שנפגענו, לפני שעטינו מסכה.

הדרך לאיזון היא בכנות, ומזה אי אפשר ולא צריך לברוח. אחרי שאני מקלפת את השכבות ומגיעה לאמת שלי, אני לא צריכה את האגו, אני שלמה עם כל מה שאני אומרת, אני מפתיעה אפילו את עצמי, שאפשרתי לנפשי להגיע עמוק מאוד, ולעזאזל האגו. מי הוא בכלל שיקבע לי סדרי בראשית? מי הוא שישתלט עליי ויורה לי איך להתנהג? אני יכולה גם בלעדיו, כן, לא רק פה ושם, הרבה מאוד פעמים, הרי אם הדרך לליבי סלולה, ומפגיעות אני לא פוחדת, כך האגו יתפוס אצלי מקום צר ותו לא. הוא לא ישלוט עליי, לא יעשה ממני מה שאני לא, והכי חשוב – לא ישנה אותי ולא את האמת שבי.

אני לא אתן לאגו לקדוח לי במוח, אני יכולה לשנן לעצמי שאני טובה, שאני ראוייה, מבלי לתת לטפיל הזה לגרום לי להיות גאוותנית ויהירה. אני יכולה בלי זה, אני לא צריכה את זה.

הם החזקים, המוארים, נותני השראה

יחד עם זאת, עם כל העבודה העצמית שלי, כולי פליאה, ולעיתים גם קנאה, לנוכח אנשים כמעט חסרי אגו. אחרים קוראים להם רופסים ומתרפסים, בעיניי ההפך הוא הנכון, הם החזקים, המוארים, נותני השראה שאפשר לחיות ואפילו מצויין, ולשמור על עצמנו בצורה היעילה ביותר ללא אגו. יש להם מין מבט כזה בעיניים, מבט מבין ומחוייך, שהם את הדרך שלהם עשו כבר, ובהצלחה יתרה, יודעים מה עיקר ומה טפל, הם אנשים אמיתיים.

אני גם מזהה את האחרים, את האנשים שנותנים לאגו לעמוד בראש סדר העדיפויות שלהם, אנשים שמרבים לדבר, בעיקר על עצמם, מדחיקים רגשות, אוהבים לשאול אך ממעטים בתשובות, מאסטרים בלקחת ואפסים בלתת, יהירים ושחצנים, אני ואני ואני ואני. אלו מכעיסים אותי ואחרי כמה דקות גם משעממים אותי. אני רק רוצה לברוח מהם כמה שיותר רחוק.

אז כשמכירים אדם חדש, כשמכניסים חבר/ה לחיים, כשצריך לעשות רושם, או לעיתים גם בשיחה על הא ודא, ישר פונים לאגו, שהוא יוליך אותנו. מניסיון אישי שלי, זה לא רצוי, אלא אם כן האמונה שלי בעצמי היא כה קטנה שאני נותנת לאגו שלי להוביל אותי. ודאי שזה קורה לי כמעט כל יום, הכל הרגלים מגונים. אבל כשאני תופסת את עצמי ומנצחת את האגו, שולטת בו ולא הוא בי, אני מיד  שמה לב לפרטים מאוד מסויימים שקורים לי, טון הדיבור משתנה ונהיה רך יותר, מתון יותר, לא לוחץ ולא לחיץ, שפת הגוף שלי רגועה, ואני לא חייבת להוכיח שום דבר לאף אחד. קל לי יותר להכיל את עצמי ולקבל וגם לתת, זהו סודו של האיזון, לא לשלוט, לשחרר.

אז כשהאגו לוחץ, מפריע, מטשטש את הראייה ומציל אותנו רק לכאורה, הזיזו אותו הצידה, תוציאו אותו מהמשוואה – זה עשוי לחולל פלאים.

הילר חכם אמר לי פעם משפט שהולך איתי עד היום: ברגע שאהבנו מישהו, נאהב אותו כל חיינו, כי אנחנו זוכרים איך, זוכרים את הדרך. כך אני עם אנשים רבים בחיי, יש אנשים שלמרות שלא ראיתי שנים, ואולי גם רבנו בדרך – אני זוכרת הכי הרבה את אלו שהיו לפחות כמה שניות מולי נטולי אגו, חשופים ופגיעים, וללא חששות אמרו לי את אשר על ליבם, בלי אגו שישלוט בהם. גם אם זה חלף כמה שניות אחרי, גם אם הפחד שוב ניצח וחוזר חלילה, את האנשים האלו תמיד אוהב, כי הם הירשו לעצמם להיות מולי נטו. זה עשה אותם טובים יותר, זה עשה אותי טובה יותר. ועל טוב נלחמים, על טוב לא מוותרים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן