Skip to content

הפוליטיקה הישראלית: משחק סכום אפס

ההצבעה בישראל היא שבטית, קבועה וידועה מראש. ומאחר שמעולם לא היה כאן קשר בין ביצועים לתוצאות, ממשלות כושלות נבחרות מחדש. וזה קורה כי המסה הגדולה של הציבור הישראלי המצביע כלל אינו מקשר בין הצבעה לתוצאה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הליכוד ביתנו: האם ההימור נכשל? ( (צילום: הפייסבוק של ראש הממשלה)
לא משלמים מחיר. נתניהו וליברמן (פייסבוק נתניהו)

צודקת שלי יחימוביץ, אבל רק חלקית. צודקת שצריך לשטוף את הגועל נפש של השבועות האחרונים בזרנוק של כבאים. הבעיה היא שזרנוק, רב עוצמה ככל שיהיה, לא יצליח לנקות את הזוהמה הפוליטית שדבקה ברחובותינו ונדבקה לסוליות נעלינו. לא זרנוק, לא אקונומיקה וגם לא שום סופר-טנקר שיהיה מי שימצא בגוגל. הטינופת נהפכה לחלק מהם. מאיתנו.

אבל זה ממש לא משנה. זו הפוליטיקה הישראלית, כך היא בנויה, זה הדי.אן.איי שלה. כך היה וכך יהיה. זה לא משנה, כי בסופו של בדבר, כאשר ישקע האבק, כאשר תסתיים תרועת הפסטיבלים, אחרי ספירת הקולות (כולל החיילים והימאים) – מה שהוא הוא שיהיה.

כי הפוליטיקה הישראלית היא משחק סכום אפס.

החברה הישראלית בנויה משבטים, שגם אם יש ביניהם מכנה משותף הוא לא יכול לבוא לכלל ביטוי בחיבורים הפוליטיים. זאת אומרת, כל החיבורים (כמעט) אפשריים, אבל גם כשהם מתרחשים, הם שמן ומים. חולקים את מקומם באותה הצנצנת, אבל לא ממש מתערבבים. לעולם לא.


התמונה הכללית היא אותה התמונה. מנדט לפה, מנדט לשם. זה הכל

נתניהו עם כחלון. לפחות על הבמה (צילום: רפי מיכאלי)
נתניהו וכחלון. ומי הלך? (רפי מיכאלי)

מבט מפוכח על הרשימות שהוגשו, על המפלגות הגדולות, הבינוניות וגם הקטנות, אחרי הנטישות, העריקות, הבגידות וההפתעות, מראה לנו – בפעם המי יודע כמה – שאין מה לצפות לניסים. ולא, ממש לא בגלל שבצד אחד יש איזה איחוד מלאכותי (שלא ממש יוסיף אלא דווקא יגרע) ובצד השני יש פיצול. זה לא משנה, כי התמונה הכללית נשארת כשהייתה. מנדט לפה, מנדט לשם. זה הכל.

הימין הישראלי הוא מובהק. ברור. השמאל (טוב, "מרכז-שמאל"; שיהיה) עמום, מפוזר ולא ממוקד. לעומת כל מה שנמצא משמאלו, הימין הישראלי הוא חד-משמעי. הליכוד של נתניהו, ישראל ביתנו של ליברמן, המפד"ל של בנט, האיחוד הלאומי (מאוחד או מפוצל); ובהחלט אפשר לשים גם את ש"ס באותה החבילה. בסך הכל, כמות המנדטים שיילכו לגוש הזה הם פחות או יותר מה שיש לו היום ועוד קצת. הליכוד המלוכד יאבד אולי 3-2 מנדטים לכוכב החדש בנט; ש"ס תפסיד אולי מנדט או שניים לליכוד או לימין הקיצוני יותר; מקצת ממצביעי קדימה (שהיום מתברר שהיתה בסך הכל ערבוב זמני ומלאכותי של ליכוד ב' ושינוי ז"ל) יחזור לליכוד; רובם יתפזרו בין יחימוביץ', לבני, לפיד ורסיסי מופז. מרצ תישאר מי שהיא (אולי תתחזק מעט מכאלה שלא מוכנים בשום אופן להצביע בעד מפלגה שתהיה מוכנה להצטרף לקואליציה של נתניהו וליברמן), וגם חד"ש, המפלגות הערביות והחרדיות. כל השאר הוא פונקציה של אחוז ההצבעה, הריבוי הטבעי, מזג האוויר ביום הבחירות וקצת יכולת ארגונית, עבודה של קבלני קולות כפריים ומערכת ההסעות.

עוד הזדמנות, למה לא. לבני (רפי מיכאלי)

קדימה והעבודה השיגו ביחד 40 מנדטים בבחירות האחרונות? קחו את ה-20 שצופים היום לעבודה, ה-10 של לבני, ה-8 של לפיד וה-2 של קדימה – והגעתם לאותו מספר בדיוק. אה, כן – גם הפעם יושלכו כמה קולות של מרכז-שמאל לסל המחזור הפוליטי האופנתי: הרשימה של אמסלם, שוב הירוקים, גמלאים, עלה ירוק. לא משהו לכתוב עליו הביתה. הרשימה המאוחדת של הליכוד וישראל ביתנו מגיעים במצורף לקצת פחות ממה שנתניהו וליברמן קיבלו לפני 4 שנים? המנדטים שהאלה לא הולכים למרצ וגם לא ליחימוביץ – הם נוחתים אצל נפתלי בנט. משחק סכום אפס.

 

 

אין מוביליות פוליטיות כי יש שכר אבל אין עונש

אז למה בעצם זה המשחק? איך זה שזה קורה לנו שוב ושוב ושוב? כי אין מוביליות בפוליטיקה הישראלית. ההצבעה היא שבטית, ותוצאות הבחירות הן שיקוף של המבנה השבטי הישראלי. בניגוד לדעה הפופולארית, החלוקה הפוליטית המרכזית היא לא בעד או נגד התנחלויות, שטחים, בנייה ב- E1 או הפרטה. לליכוד יש רבבות מצביעים שאין להם מושג ירוק מה זה הקו הירוק, שמעולם לא ראו איך התנחלות נראית, שזועמים על נטל המס, על האבטלה, על הקיצוצים, על יוקר המחייה – וכלל אינם יודעים שמפלגת השלטון שעבורה הצביעו ויצביעו שוב היא זו שדאגה לכך כמדיניות מכוונת. רוב מצביעי הליכוד לא יודעים את זה. לא מבינים את זה. לא מקשרים בין הדברים.

אביגדור ליברמן: "את מי אבו מאזן בכלל מייצג?" (צילום: דן בר דוב)
לא משנה מה יעשה. ליברמן (דן בר דוב)

דפוסי ההצבעה בישראל מייאשים כל-כך, לא בגלל שהם אינם משקפים את מבנה החברה. הם משקפים ועוד איך. אחד לאחד. כמות המנדטים שמקבלים החרדים תואמים לגמרי את כמות החרדים שמצביעים בבחירות (החיים וגם המתים); המתנחלים מצביעים בעד אלה ששומרים להם על ההתנחלויות (לא, לא צה"ל והמילואימניקים…); הדתיים הלאומיים מצביעים עבור האנשים שלהם ומדינת ת"א-הרצליה-רעננה (סליחה…) נשארת עם מי שהיא: מיעוט. לא בטל בשישים, אבל מיעוט. סיפור נפרד וכאוב הוא ערביי ישראל, שפשוט אינם נספרים במשחק הדמוקרטי הישראלי, למרות שהם מונים יותר מ-20% מהאוכלוסייה הכללית של המדינה. על כך במאמר נפרד.

אין מוצא כי אין מוביליות; ואין מוביליות כי ההצבעה היא שבטית; והיא שבטית וקבועה וידועה מראש, מכיוון שמעולם לא היה כאן קשר בין ביצועים לתוצאות. ממשלות כושלות ורעות נבחרות מחדש, כי המסה הגדולה של הציבור הישראלי המצביע כלל אינו מקשר בין הצבעה לתוצאה. מבחינתו, הוא מצביע למי שהכי "חזק", הכי "ביטחוני", הכי "זקוף קומה", הכי יודע לענות בתקיפות לעולם הרשע; הכי מדבר אנגלית משובחת; הכי שונא ערבים. העולם כולו נגדנו? זה בגלל העולם, לא בגללנו; שונאים אותנו בכל מרחבי היקום? היקום אנטישמי, זה ידוע; אנחנו לא אשמים בכלום. לא ראש הממשלה, לא שר החוץ, לא אף אחד שהצבענו עבורו ונצביע שוב. זה עניין קוסמי. לא משהו שאני, המצביע הקטן, הבודד, יש השפעה עליו.

וכאשר אין סיבה ואין מסובב; יש שכר אבל אין עונש; יש בונוס אבל אין קנס; כאשר מיליוני אזרחים מצביעים שוב ושוב עבור מי שלא משרת את מטרותיהם ורק מזיק לעניינם – ובעיקר בלי להבין שזה מה שהם עושים – מה שהיה הוא שיהיה.

זוכרים שהיה כאן קיץ סוער של מחאה חברתית? זוכרים שהאדמה רעדה? זוכרים את השריפה? הם לא.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא הבחירות"]

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן