פורום דו-קיום: גובר נישול אדמות הבדואים בנגב

הפורום לדו-קיום בנגב פירסם דוח ובו תמונה היסטורית ועדכנית על מדיניות של נישול תושבי הנגב הבדואים מאדמותיהם. בשנים האחרונות החלה המדינה להגיש תביעות-נגד בנוגע לאדמות ה"סייג" והוגברה הריסת הבתים. זה נראה כמו מלחמה

Print Friendly

פורום דו-קיום בנגב פירסם שני דוחות לרגל יום זכויות האדם, העוסקים בסוגיית הקרקעות הבדואיות בנגב. הדוח הראשון קובע כי ישראל מחזקת את תהליכי הנישול בנגב באמצעות מערכת המשפט, והדוח השני מתעד הריסה מואצת של בתים בשנת 2012, כחלק מקידום תכנית פראוור שמטרתה להגיע להסדר סופי בנושא.

חורבות הבית של משפחת אמנה אלזיאדנה בח'רבת אל-באטל (צילום: מתוך הדוח)

הדוח הראשון "מדיניות תביעות הנגד כלפי הערבים הבדואים", מתאר תמונה היסטורית של הנושא ומפרט את השינויים במדיניות. על פי הדוח, חיים היום באנגב כ-200 אלף בדואים-ערבים, מחציתם חיים בשבע עיירות שהקימה המדינה, ומחציתם בכ-45 כפרים שלא הוכרו על ידי המדינה ובכמה יישובים שזכו להכרה לאחרונה.

לאחר 1948 גורשו או ברחו מרבית התושבים הבדואים, שתחת השלטון העותמאני והמנדטורי עיבדו בין 2 ל-3.5 מיליון דונם בנגב. רק בין 10-15 אחוזים מהאוכלוסייה המקורית נשארה בישראל, ועד 1966 הם חיו תחת שלטון צבאי באזור מוגבל שכונה "סייג", כלומר "שטח מגודר". שטחי הבדואים שהפכו לפליטים וכן חלק מהאדמות של אלו שנותרו – הולאמו. בשנת 1970 החלה הממשלה בהליך להסדרת זכויות המקרקעין בנוגע לאדמות הבדואים בשטח ה"סייג".

ההליך איפשר להם להגיש תביעות בעלות על הקרקעות, ובסך הכול נרשמו כ-3.200 תביעות על שטח של כמעט מיליון דונם אדמה. עד שנת 2000 הושגו הסדרים רק לגבי 160 אלף דונם, ובשנת 2003 החלה המדינה להגיש תביעות-נגד בנוגע ל-3,000 תביעות שהצטברו והוקפא הטיפול בהן במהלך שלושים שנה.

חוזה מכירת קרקע חתום בין משפחות בדואיות - אבו מדיג'ם ואל-עוקבי (מתוך הדוח)

לטענת מחבר הדוח, המדינה הפעילה בתביעותיה סעיף מהחוק העותמאני משנת 1858 לגבי "אדמות מאוות (מתות)" ועיוותה אותו כך שתוכל לטעון כי הוא חל על אותן קרקעות שנויות במחלוקת ולקבל בעלות בהן.

בית המשפט הדן בתביעות-הנגד הטיל את חובת הוכחת הבעלות דווקא על הבדואים, ולא על המדינה. אחוזי הצלחה גבוהים למדינה בתביעות הנגד, שזכו לטיפול מהיר יחסית לתביעות המקוריות, יצרו לטענת מחבר הדוח חוסר אמון מצד הבדואים במערכת המשפט והפעילו לחץ להסכים להסדר פיצויים פוגעני.

בהודעת הפורום נכתב כי: "הדו"ח מתאר כיצד השתנתה מדיניותה של המדינה בהתייחסות לתביעות בעלות על אדמות שהגישו אזרחים בדואים בתחילת שנות השבעים. מהזנחה שיטתית של תביעות אלה במשך שלושה עשורים, עברה המדינה בעשור האחרון לאסטרטגיה משפטית חדשה – הגשת תביעות נגד ביחס לאותן קרקעות שנתבעו על ידי האזרחים.

יותר מאלף בתים נהרסו ב-2011

המדינה שואפת להעביר את האזרחים הבדואים בנגב לעיירות קבע, ולפיכך התנאי להספקת שירותים כגון חשמל, מים וחינוך מוצגים כתנאי למעבר ליישוב קבע. "לדעת רבים, מדיניות זו נובעת מרצונה של מדינת ישראל 'לייהד' את הנגב". אמצעי לחץ נוסף הוא הריסת בתים ביישובים שהמדינה אינה מכירה בהם.

"אישורה של תכנית פראוור בממשלה בספטמבר 2011 והקמת מטה יישום מיוחד בראשות אלוף במיל' דורון אלמוג מעלה את מדיניות ההרס מדרגה. מינוי נוסף של איש צבא בראש הרשות הממונה על הבדואים בנגב מחזק את התחושה שההתייחסות אל הבדואים … היא כאל סוגיה ביטחונית, ולא כסוגיה אזרחית".

על פי הדוח שני כפרים נהרסו בשנים האחרונות לחלוטין: טוואייל אבו-ג'ארוול והכפר אל-עראקיב שנהרס מאז יולי 2010 יותר מארבעים פעמים. יישובים נוספים עתידים להיהרס. הדוח מציין כי ההחלטה להקים יישוב יהודי בשם "חירן" על מקומו של הכפר אום אל חירן העתיד להיהרס, מדגישה את האפליה בבסיס ההריסות.

בשנת 2011 נהרסו על פי דיווחי המינהל יותר מאלף בתים, מספר חסר תקדים. לגבי שנת 2012 טרם פורסמו נתונים רשמיים. הדוח מביא עדויות רבות של תושבים שבתיהם נהרסו והם פונו באלימות על ידי יחידה משטרתית שהוקמה לאחר דוח פראוור.

כך מספרת אמנה אלזיאדנה מהיישוב ח'רבת אל -באטל ב-2 במאי השנה: "ישבתי לבד בבית ואז ראיתי כוח גדול מאוד של שוטרים הלבושים בשחור, הם התקרבו אלי וביקשו שאצא מהבית כי הם רוצים להרוס אותו, אני אישה מבוגרת וחולה ובגלל זה התקשיתי לעמוד, ואז הם גררו אותי החוצה ללא רחמים והחלו להרוס את הבית בלי לתת לנו את האפשרות להוציא את הדברים שלנו. הכול נהרס, אפילו את לוחות החשמל הסולארי הם הרסו. הבית שימש את הנכד שלי, ראיתי אותם במו עיני הורסים לו את העתיד".

נואף אלזיאדנה, קרוב של המשפחה הוסיף: "ישבתי עם נציגי משרד הפנים במהלך כניסת הכוח המשטרתי שליווה את הבולדוזרים לכפר לבצע את ההריסה. הכול נהרס, הבית וחדר השינה והמטבח ואפילו את לוחות החשמל הרסו. המדינה מנהלת נגדנו מלחמה, היא הורסת לנו את הבתים בלי לתת לנו מענה הולם, הממשלה רוצה לקחת את האדמה".

אולם מדיניות ההריסה מופעלת גם בכפרים מוכרים. כך למשל, בכפר ביר האדג' שליד קיבוץ רביבים והוקם ב-2003 לפי החלטת הממשלה. אף שהכפר מוכר, רמת השירותים בו ירודה, אין בו תשתיות בסיסיות כמו רשת מים או חשמל או תשתית כבישים. יש בו שני בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון של רשת אורט, מרפאה ותחנה לבריאות המשפחה.

ב-27 בספטמבר נכנסו ליישוב כוחות משטרה גדולים כדי לבצע צו הריסה לאחד הבתים. במקום התפתחו מהומות והמשטרה השתמשה בגז מדמיע וירי כדורי גומי וכדורים חיים כאמצעי לפיזור ההפגנה. כמו כן בוצעו מעצרים. באירועים נוספים שבהם ניסתה המשטרה להדביק צווי הריסה וכניסתה נמנעה על ידי תושבים, היא עשתה שוב שימוש בגז מדמיע, ממנו נפגעו בין היתר עשרות ילדים ונזקקו לטיפול רפואי.

שוטרים במהלך המהומות בביר-האדג' בנובמבר 2012 (מתוך הדוח)

מחבר הדו"ח הראשון, עו"ד אחמד אמארה, העוסק בזכויות אדם ונמצא כעת בלימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת ניו יורק, אומר עם פרסום הדו"ח כי "המקרה של הנגב הוא מקרה של עשיית עושק שבמשפט – אם לא הספיקה ההיסטוריה של הנישול, הגירוש ואי מתן שירותים, הרי שעתה כשדורשים הבדואים הכרה פורמלית בקרקעות שאותן החזיקו ועיבדו במשך דורות – עוד לפני קום המדינה – ואשר עליהן קיבלו הכרה במסגרת התנהגותית ופורמלית של שלטונות קודמים, שולפת המדינה חוקים מיושנים והופכת את פרשנותם בשירות האידיאולוגיה הציונית של "גאולת הקרקע", שמשמעותה היא העברת הקרקע מלא-יהודים לידי העם היהודי.

"הדו"ח הנוכחי מציג את המיזוג בין עמדות הממשלה לבין שיתוף פעולה כמעט מלא ומתן יד לכך על ידי מערכת המשפט – הפרקליטות ובתי המשפט. ההיסטוריה מראה במקרה הזה כי שלטון קולוניאלי היטיב יותר עם הערבים הבדואים בנגב מאשר המדינה שבה הם אזרחים."

מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב, חיה נוח, מוסיפה כי "המסמכים המפורסמים היום מצביעים על מדיניות הרסנית ודכאנית של המדינה כלפי אזרחיה הבדואים, מדיניות שאינה מכוונת לפתרון האפליה המבנית שממנה סובלת האוכלוסיה הבדואית, מדיניות שממשיכה לייצר את תנאי הדיכוי של אזרחים אלה, ובתוך כך ממוטטת את מעט האמון שנותר להם במוסדות המדינה, ומרחיקה אותנו מפתרון אמיתי של הבעיה".

 

 

 

 

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, חדשות בארץ, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פורום דו-קיום: גובר נישול אדמות הבדואים בנגב

  1. מאת אילוז ערן‏:

    אדמות והפשרות שמופשרות לבנייה ודני פרארו עושה מזה הון עתק
    לא פייר בכלל בכלל
    משהו לא מריח טוב
    שיבדקו למה 4 נכסים רשומים על שמו בעומר???? ולמה רק מהשנה האחרונה….
    למה ההתמקדות שלו בישובי הנגב פתאום???
    אל תהיו פתיים משפחת פרארו ודני בעצם אחראי לזה
    שיחזור לרשפון בשרון ויסתלק ולא יעשה בלאגנים כאן

    • מאת נוח לוי‏:

      דני פרארו לא רחמן ולא עושה מאומה למענם אלא למען כיסו העיקרי !
      דני פרארו עושה הון על קרקעות והבנייה בהם
      הוא גוזר אכן קופונים שמנים מזה וחושב שאם התקשורת לא מדווחת
      אנו האנשים הפשוטים לא נעביר הלאה
      עבדתי אצלו ואני יודע איך הוא מתנהל

  2. מאת נועם‏:

    יש מישהו שקוראים לו פרארו דני והבחור הליימך הזה חדש כאן בארץ,ומה אני יגיד לכם או שהוא רוצה להיות ראש עיר שם או שסתם מלקק להם
    חושב שהוא מבין הסטורייה מדבר ומנסה הכל בדרכים של כאילו שלום ונעים
    למה אנשים כמוהו לא מבינים שצריך להיות נוקשים חזקים ולא לוותר זה מדינה שלנו לא הם ולא שלהם למה לתת להם אדמות ומקומות ולהשקיע בהם ולמה אחד כמו פרארו הזה דני פרארו דוחף תאף שלו ומנסה שטויות
    שאנשים כמוהו ישימו בכלא

    • מאת גואל כהן‏:

      שמתם לב שהמרוויח העיקרי לגבי כל ההתנהלות שם מה שקורה בדרום זה פרארו ומשפחתו?
      כמה כסף הם עשו מהאדמות הללו?
      כמה הם שלשלו לכיסם?
      מילארדים שלמים דני פרארו עשה מהכספים הללו של האדמות
      למה אף אחד לא בודק את זה
      כולם עיוורים?