Äæåê Ðè÷åð ñìîòðåòü îíëàéí áåñïëàòíî

מרגש לקרוא את הראיון שהתפרסם כאן עם משה איבגי. דבריו נכוחים וקריאתו להפר את השתיקה ראויים להתייחסות. עם זאת, למען הדיוק, ראוי לזכור כי בכל ששים וחמש שנות עצמאותנו, בכל דור ודור על תעצומותיו ומחדליו, קמו אנשי תאטרון, אמנות פלסטית, קולנוענים, ציירים ופסלים, גם מוזיקאים, סופרים ומשוררים שידעו להשמיע קול מתריס וזועם.

בין הבולטים ברשימה נמצא את הבמאי פיטר פריי והשחקנית בתיה לנצט, וכמובן את חנה מרון, יעקב אגמון וגילה אלמגור, נולה צ'לטון, סמדר יערון, יגאל עזרתי, המחזאים חנוך לוין ויהושע סובול, פרופ' אבי עוז, האמנית טלי יצחקי, הכוריאוגרפים יסמין גודר וארקדי זיידס, במאי הקולנוע יהודה ג'אד נאמן, הצייר ציבי גבע, וכמובן הפסל יגאל תומרקין ואחרים. לאחרונה, אל נשכח את ההתנגדות הקולנית להופעות בהיכלי אריאל וקריית ארבע.

אחרים התגייסו, כמו איבגי, לתמיכה פעילה במפלגות השונות ערב בחירות – דודו טופז, ספי ריבלין, הגשש החיוור, גידי גוב – והיו גם מי שהצטרפו לרשימות המועמדים, בדרך כלל כתוספת ייצוגית של תמיכה, כמו אהרון מסקין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי.

שלא כמו אנשי התקשורת שחצו קווים (עמירם ניר, שלי יחימוביץ', נחמן שי, יאיר לפיד, מרב מיכאלי) בחיפוש אחרי תהילה זמנית חדשה, האמנים והיוצרים השונים שהוזכרו ורבים אחרים היו בעלי תודעה פוליטית פעילה ורצופה, ולא ביקשו להמיר את הבמות, המצלמות, בדי הציור וחומרי הגלם בתנאי שירות טובים של ח"כ או שר.

מעניינת בפני עצמה היא התופעה של מעורבות בתחילת הדרך האמנותית. כמו זו של תלמידי בית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים, שמדי שנה עוטפים את מפעל התאטרונטו במיצגים פוליטיים בוטים, עדכניים לאותה עת.

אבל בעיקרו הדימוי שמעורר איבגי הוא זה של שתיקה כרונית. השאלה הגדולה המתעוררת היא – מדוע. המענה על כך מורכב מרבדים מביכים הכוללים בין השאר את השתיקה הנכפית על עובדים במפעלים יצרניים ומוסדות תרבות, כולל כלי תקשורת ומרכזי ספורט, שהם בהחלט בתחום הזה. ההנמקה המוכרת והנוחה היא שמתחת לכל אלה מתקיים חשש לפרנסה, ואפילו לשם הטוב ולמוניטין המקצועי. ואם היא מתקבלת על הדעת, בשתיקה משל עצמה, בימי חול של מצוקת קיום, מדוע היא עולה ומציקה בשבתות וחגים, כאשר הציבור נקרא לחשבון נפש דמוקרטי ולמצות את זכותו לשנות את המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי.

יהיו הסיבות והנסיבות אשר יהיו, השתיקה מראשיתה ועד סופה היא הקרקע הפורייה להתעצמות הכוחניות של השליט בן ימינו. כאשר מדובר בעניין שאותו מעלה משה איבגי בבהירות רבה, השתיקה היא גם הדם הזורם בעורקי הכוחניות הזאת, וההיתר לשליט לעשות כראות עיניו.

הכוח הזה של השליט הוא כוח להשחית. והוא אכן משיג את ייעודו בקלות רבה ובהתנשאות על מה שנראה בעיניו כעדר תועה. ההתנגדות לכוח הזה והרצון להכניע אותו – כפי שטענו בממשלה ובמאמרי תקשורת כנגד אנשי תנועת המחאה בשנה שעברה – נחשבת על ידי השליט כ"פוטש" לא לגיטימי בדמוקרטיה, שבה מותר להביע מחאה רק בבחירות.

על כן, בתנאים האלה, הקריאה של איבגי להפר את השתיקה חייבת לגייס למערכה את כל מי שמאמין בצורך לחולל שינוי, ולהציב בפני המדינה והחברה את המראה של תרבות החרדה לגורלן. ככל שאנשי התרבות ירימו קולם, וככל שנתמוך בהם ולא נזלזל בהתערבותם האזרחית הנכונה, כך ייטב לנו בהמשך. כך גם, אני מקווה, יגבר הסיכוי של המדינה הזאת להתפכח משכרון הכוח שמשקה אותה השליט.

[related-posts]