הצטרפותו של עמיר פרץ לתנועה בראשות ציפי לבני היא ציון דרך היסטורי בכך שהזרם הפרוגרסיבי-ליברלי קם לתחייה, והוא ראוי לתמיכה רחבה.

חרף גל ההשמצות, גם של התקשורת ההיסטרית הצדקנית  שלנו, אך בעיקר מימין וממרכז, הכולל הפעם את מפלגת העבודה ואת יש עתיד, אך לא משמאל הכולל רק את מרצ –  הצטרפותו של עמיר פרץ לתנועה  בראשות ציפי לבני היא צדק פוליטי פואטי, אם יש דבר כזה.  ציפי לבני, על פי הצהרותיה החוזרות והנשנות, עברה מהפך תפישתי אידיאולוגי, כפי שקורה לעתים  קרובות אצל אנשים ומנהיגים כשהמציאות בשטח גוברת על החלומות באספמיה, וטובת המדינה דורשת במפגיע שינוי דרמטי בתפישות.

אם מדובר בשינוי של השקפה פוליטית, משה דיין, מנהיג בעל תעוזה, אמר ש"רק חמור אינו משנה דעותיו". זה נכון. דבר חשוב נוסף שאמר בהקשר זה הוא שלוחם נועז הוא אדם שיודע פחד, שכן מי שאינו  יודע פחד מהו, אינו גיבור; הוא או ייצור אלוהי או אדם מטומטם. מי שזורע פחד, צריך לסלקו מן הזירה.

מפלגה אינה דבר קדוש, היא אמצעי להשגת תכלית

בזירה הפוליטית בימינו, וזה כולל את המאה ה-20, מדינאים החליפו מפלגות. מפלגה אינה דבר קדוש, היא אמצעי להשגת תכלית. כך תמיד היה, וזה נכון שבעתיים בעולם ההפכפך שלנו, שהולך ומצטמצם תקשורתית ותלותית. באזור שלנו, שעובר רעידות פוליטיות, ציפי לבני, נסיכת חרות המקורית, היא היום בהשקפותיה ליברלית.  פחות או יותר מן הזן שנכחד כאשר התנועה הליברלית הצטרפה לחרות ויחד הקימו את גח"ל, גוש חרות ליברלים. עם הזמן הליברלים נבלעו בחרות ולא נודע כי באו אל קרבה. עכשיו,  עם הקמת הגוש עם ישראל ביתנו, גם חרות הקלאסית הז'בוטינסקאית נעלמה, ועם הזמן תיבלע בישראל ביתנו ולא ייוודע כי באה אל קרבה.

השקפת עולמו של פרץ היא היא שנעזבה על ידי העבודה בראשות שלי יחימוביץ'.
הוא מעולם לא היה מתעלם מהקשר בין מצבנו המדיני הבטחוני למצבנו הכלכלי חברתי

אבל דומני כי למעשה, לא עמיר פרץ שינה את השקפת עולמו. מי שביטא זאת היה דווקא עמרם מצנע, שתשובתו לשאלה בעת הצטרפותו לתנועה, כיצד ייתכן שדווקא הוא מכולם עזב את העבודה, הייתה  שהעבודה עזבה אותו. זה נכון שבעתיים לגבי עמיר פרץ, שמעולם לא היה מכריז על עצמו כעל איש מרכז. הוא מעולם לא היה מהסס לומר שהוא לא יצטרף לקואליציה בהנהגת הליכוד ביתנו. השקפת עולמו של פרץ היא היא שנעזבה על ידי העבודה בראשות שלי יחימוביץ'. הוא מעולם לא היה מתעלם מן הקשר בין מצבנו המדיני הביטחוני למצבנו הכלכלי חברתי. לכן טבעי שהוא עזב, ובכך חסך גם מעצמו וגם משלי יחימוביץ' מרורים. על כך הוא זכה בקיתונות של בוז וסחי מצד עמיתיו, כולל אלה שחושבים כמוהו אך לא עושים כמוהו.

הצטרפותו של עמיר  פרץ ל"תנועה" היא לא רק תגבורת אישית של מנהיג פופולרי עקבי בדעותיו החברתיות והמדיניות, אלא השלמה חברתית למי שהייתה פעם המפלגה הפרוגרסיבית עם הקמת המדינה. מצד אחד היו בה ליברלים מובהקים מן האגף השמאלי של ההסתדרות הציונית הכללית, שאיתו נמנו פנחס רוזנבליט (רוזן), אברהם גרנות, שמעון כהנוביץ, גרשום שוקן ודומני שגם סטף וורטהיימר.

מצד שני היו בה מנהיגי תנועת העובד הציוני, היא תנועת  העבודה של הציונות הכללית, שמקורה בתנועת הנוער הציוני. עם אנשיה  נמנו משה קול ( קולודני),  גדעון האוזנר, משה בייסקי, יהודה שערי, אידוב כהן, הלל זיידל, יוחנן כהן, פרץ אוניקובסקי, נסים אליעד ועוד. תנועת העובד הציוני הייתה חברה בהסתדרות הכללית והיו לה ישובים חקלאיים, ביניהם קיבוצים, מושבים, ובמסגרתה פעלו מוסדות חינוכיים חקלאיים שקלטו את העולים הצעירים במסגרת עליית הנוער.

כל מפלגה בגוש הייתה בעלת מאפיינים אידיאולוגיים ברורים

הייתה זו תקופה שבה התנועות הפוליטיות היו בעלות אידיאולוגיה ברורה, וגם אם היו גושים, כל מפלגה בגוש הייתה בעלת מאפיינים אידיאולוגיים ברורים. לכן, כאשר האגף הימני של הליברלים, לפנים הציונים כלליים, הצטרף לגוש חרות – האגף השמאלי הקים את המפלגה הליברלית העצמאית ל"ע.

עד למלחמת ששת הימים, סימני ההיכר היו בעיקר חברתיים-כלכליים. אמנם רוב תומכי חרות היו אנשי עמל, שמבחינת ההשתייכות הפוליטית-סוציאלית, מקומם היה בתנועות השמאל, אבל הקיפוח החברתי של הממסד השמאלי, שבמרכזו  מפא"י, הביא אותם לזרועות הימין, שבראשו עמד מנהיג כריזמטי, נואם בחסד ודמגוג לא קטן – מנחם בגין. את הצרכים החומריים הוא אמנם לא סיפק, אבל כחלופה הוא סיפק להם גאווה לאומית בשפע. זאת הייתה, ונשארה, הפרדיגמה בקרב אותו ציבור.

אשר לתנועה הפרוגרסיבית, לימים הליברלית העצמאית, היא הייתה חברת קואליציה במשך חצי יובל שנים, ובשל טיב אנשיה והאידיאולוגיה שלה, היא היוותה גורם מאזן, מעין מערכת של בלמים ואיזונים כנגד עמדות קיצוניות, תופעה שנעלמה לאחר מלחמת ששת הימים. יחד איתה נעלמה התנועה הליברלית האמיתית.

מלחמת ששת הימים והשיבושים האידיאולוגיים

לאחר נצחון מלחמת ששת הימים, כאשר כל הגדה המערבית של הירדן חוברה לה יחדיו, וחזון ארץ ישראל השלמה הלך והתגשם, המערכת הפוליטית כולה עברה טלטלה. למעשה, הבקע הראשון חל ערב מלחמת ששת הימים, כאשר ראש הממשלה, לוי אשכול, צירף אליו את גח"ל בלחץ ציבורי ב"תקופת ההמתנה" מורטת העצבים. אך המהפך האידיאולוגי התחיל מיד לאחר המלחמה. באחדות העבודה –  לאמור הקיבוץ המאוחד, שהייתה חלק מן הקואליציה ובעלת השפעה במערך – החלו להופיע הניצנים של שלמות ארץ ישראל בקרב צמרת המפלגה, ובראשה יצחק טבנקין. רפ"י, שפרשה ממפא"י אף היא, הייתה אקטיביסטית, ושמעון פרס כשר הביטחון הוא אביה מולידה של התנחלות סבסטיה – אלון מורה.

הליברלים נבלעו בתוך חרות, הליברלים העצמאיים נעלמו. תנועת המזרחי הפועל המזרחי- מפד"ל  הקצינה בכיוון לאומנות. תנועת שינוי הייתה מטאור שנעלם. מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם, נעלמה.  מרצ, היורשת החלקית שלה, נחלשה. מעל לכל – המונח הקלאסי "שמאל" איבד ממשמעותו, שכן מפלגה כמו מרצ משמאל לא רק שלא חרתה על דגלה את הסוציאליזם הצרוף, אלא אף מכירה ביוזמה הפרטית והחופשית, אם כי היא בעד חלוקה שונה של המשק והכלכלה. מצד שני, הליכוד איננו אויב הציבור העובד. הימין הוא שם נרדף ללאומנות, והשמאל – לליברליות או לסוציאל-דמוקרטיה.

קשה אם כן למקד את שלי יחימוביץ' כאשר היא קוראת למפלגת העבודה "מרכז". לא שמענו דבר כזה ממפלגה תאומה באנגליה, מפלגת הלייבור, שתכריז על עצמה מפלגת מרכז. אדרבה, השמרנים קוראים לעצמם מפלגת מרכז. ובין אם השם משקף את מהותה, כלומר שהעבודה היא באמת מפלגת מרכז, ובין שהוא טקטי – אמצעי לצוד קולות מן הליכוד – משהו השתבש שם מאוד.

המסר של יחימוביץ' הוא במקרה הטוב מבולבל. במקרה הרע הוא רע

שיבוש כזה עלול לפעול כבומרנג, שכן הוא יקשה מאוד על הבוחרים, שמעבר להכרותם את הדמויות המעטרות את המפלגה רוצים לדעת מה המדיניות של המפלגה. לא רק המדיניות החברתית, אלא המדינית, הבטחונית והבינלאומית. המסר של יחימוביץ' הוא במקרה הטוב מבולבל. במקרה הרע הוא רע.

מפלגת עצמאות כבר נעלמה, ותנועת קדימה בדרך להיעלמות. מפלגתו של יאיר לפיד היא היורשת החוקית של מפלגת האב – שינוי. בשלב זה היא מהווה מעין ברירת מחדל, מעין פרוזדור אבל לא בסיס, שלעולם היא לא תהייה, מכיוון שיש אמנם דבק פרסונאלי, אבל אין כאן דבק אידיאולוגי.

מי שישמור על כוחו פחות או יותר הן המפלגות החרדיות והצירוף של המפלגות הדתיות לאומיות. זאת מכיוון שיש בהם מרכיב דתי חזק, שהוא מכנה משותף. זאת גם כאשר בתוך כל התנועות האלה יש ריב ומדון, שסע ויצרים אישיים, גם אז אם יאבדו קצת קולות – המשקל איכשהו יישמר.

הציבור הערבי, לצערי, לא ישתקף במשקל הממשי שיש לו במדינה. מדובר בציבור ישראלי גדול, שלפחות בחלקו מזמן היה צריך להיות חלק מן המערכת הפוליטית המשפיעה. אבל יותר מאשר הח"כים (למעט חד"ש) משקפים את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל, הם משקפים אינטרסים ערביים לא מקומיים. אינטלקטואל ערבי בולט, ד"ר זיאד אבו חבלה, נתן לכך ביטוי בראיון שהתפרסם במגזין דמרקר ב-9.12.12: "ההנהגה שלנו מפוצלת מאוד ועוסקת במדינה הפלשתינית יותר מאשר במצבו של המגזר הערבי בישראל. במקום לטפל בבעיות הבוערות, חברי הכנסת שלנו עולים על משטים ויוצאים לערוך נאומי שהידים ברמאללה או מתלווים לאבו מאזן בדרכו לאו"ם. למה? הרשות הפלשתינאית לא צריכה את חברי הכנסת הערביים, אבל ערביי ישראל – כן". זה עדיין קול במדבר, אבל מאוד ייתכן שעם הזמן הוא ילך ויתגבר. הטראגי הוא שערביי ישראל, שכה זקוקים לנציגות אותנטית בכנסת, בבחירות הקודמות לא מימשו את מלוא העוצמה האלקטורלית שלהם, ולפי הדיווחים הם מתכוונים לחזור על תופעה זאת גם הפעם. זה יהיה משגה בעל ממדים מסוכנים מאוד, לכלל הציבור הישראלי ולערביי ישראל בפרט.

מרצ היא מפלגה אשר תוכה כברה. היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית, אבל היא לא תמשוך המונים. משום כך, מתוך המפלגות החילוניות שיעמדו במוקד הבחירות, אני מתייחס לשלוש מפלגות. הליכוד ביתנו, שהיא מפלגת ימין מובהקת עם אג'נדה לאומנית בחוץ, מדיניות חוץ וביטחון אגרסיביים ומדיניות פנים גדושה אינדוקטרינציה בכול הקשור לחינוך, וניסיון לצמצום ההשפעה של המערכת השיפוטית. מפלגת המרכז, והיא, כמוצהר על ידי היו"ר, מפלגת העבודה. יש להניח כי במדיניות פנים תפעל לחינוך ליברלי ולאי פגיעה במערכת השיפוטית, אבל בחוץ אף עשויה להצטרף לממשלת ימין. הצהרתה של שלי יחימוביץ' שהמערכה שלה היא נגד נתניהו היא הצהרה פוליטית, כמו כל ההצהרות של פוליטיקאים,  אשר למחרת הבחירות לא מתממשות.

ההיסטוריה היא סימביוזה של מנהיגים ונסיבות

לפיכך, התנועה הליברלית אשר מוכנה להתפשר בכל הקשור להקמת מדינה פלסטינית ובכך להמעיט מעול ההוצאות הבטחוניות, אשר יופנו לענייני חברה, חינוך, רווחה ועוד – היא "התנועה". זה מה שהפך אותה לכזאת עם כניסתו של עמיר פרץ אליה. פרץ, שגדל ופעל בפריפריה הדפוקה הרואה ב"פחד" חלופה לצד חברתי, והגיע לראשות עיר, לראשות הסתדרות העובדים ולראשות משרד הביטחון – הוא איש העם, ללא פראזיולוגיה. עמיר פרץ הוא פייטר, ולבני זקוקה לפייטרים. הוא בחר בשלום כדרך אולטימטיבית, ולבני, שעומדת מול מציאות משתנה, בחרה גם היא בדרך זאת. השניים ראויים גם ראויים  לתת להם את ההזדמנות להוליך את המדינה ואת החברה לדרך אחרת. ההיסטוריה היא סימביוזה של מנהיגים ונסיבות.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל