"אותך אני הכי אוהב. יותר מכל הכוכבים ביחד"

הוא נשק לבטנה. "ואולי צריך לומר: 'את שניכם', לא? אבל מה אם זה תאומים? או שלישייה?" ראשו של טום עלה וירד רכות עם נשימתה של איזבל בשוכבו שם. "אתה שומע משהו? הוא כבר מדבר אליך?" שאלה. "הוא אומר שאני צריך לקחת את אמא שלו למיטה לפני שיהיה קר מדי". מתוך ספר חדש

Print Friendly

"יכול להיות שכל האירועים שיכולתי לוותר עליהם בחיי – אולי הם היו רק מבחן, לראות אם מגיע לי לקבל אותך, איז".

הם היו שרועים על שמיכה על העשב, שלושה חודשים אחרי בואה של איזבל לג'אנוס. ליל אפריל עדיין היה כמעט חמים, זרוע אלפי כוכבים. איזבל שכבה בעיניים עצומות, ראשה שעון על קימור זרועו של טום, והוא ליטף את צווארה.

"אַת מחצית השמיים השנייה שלי", אמר.

"לא ידעתי שאתה משורר!"

"אה, לא אני המצאתי את זה. קראתי את זה איפשהו – שיר בלטינית? מיתוס יווני? משהו כזה, בכל אופן".

"אתה והחינוך היוקרתי שלך, בית ספר פרטי!" הקניטה אותו.

זה היה יום הולדתה של איזבל, וטום הכין ארוחת בוקר וארוחת ערב והסתכל בה כשהתירה את הסרט שעטף את הגרמופון הידני שהביאו לכאן בסודי-סודות ראלף ובּלוּאי כפיצוי על הפסנתר, הכלי שהראה לה בגאווה עם בואה, אך היה בלתי כשיר לנגינה בשל שנים של הזנחה. כל היום כולו היא האזינה לשופן ולברהמס, ועתה בקעו לחני ה"משיח" של הנדלמן המגדלור, שם הוצב הגרמופון כדי שיהדהד בְּתא הצליל הטבעי.

"אני אוהב שאת עושה את זה", אמר טום כשהתבונן באצבעה של איזבל המלפפת קווצת שיער ומסלסלת אותה לקפיץ, ואז משחררת אותה ומתחילה בקווצה נוספת.

מתוך מודעות עצמית פתאומית אמרה: "אה, אמא אומרת שזה הרגל מגונה. מתברר שתמיד עשיתי את זה. אני אפילו לא מרגישה". טום נטל קווצה משערה, ליפף אותה סביב אצבעו ואז הניח לה להיפתח כסרט.

צילום: Tanatat / freedigitalphotos.net

"ספר לי עוד מיתוס", אמרה איזבל.

טום הרהר. "את יודעת שג'אנוס הוא המקור לשם של חודש ינואר? האי והחודש קרויים על שם אותו אל. יש לו פנים כפולות, גב אל גב. טיפוס מכוער".

"של מה הוא אֵל?"

"של הפתחים. מסתכל תמיד לשני הצדדים, נקרע בין שתי צורות ראייה. ינואר צופה קדימה אל השנה החדשה ואחורה אל השנה הקודמת. הוא רואה את העבר ואת העתיד. והאי צופה לעבר שני אוקיינוסים שונים, למטה אל הקוטב הדרומי ולמעלה אל קו המשווה".

"כן, את זה הבנתי", אמרה איזבל. היא צבטה את קצה אפו וצחקה. "סתם. אני אוהבת שאתה מספר לי כל מיני דברים. ספר לי עוד על הכוכבים. תזכיר לי איפה קֶנטאוּרוּס?"

טום נשק לקצה אצבעה ומתח את זרועה עד שהצביעה היישר לעבר קבוצת הכוכבים הזאת. "שם".

"אותה אתה הכי אוהב?"

"אותך אני הכי אוהב. יותר מכל הכוכבים ביחד".

הוא החליק ונשק לבטנה. "ואולי צריך לומר: 'את שניכם', לא? אבל מה אם זה תאומים? או שלישייה?"

ראשו של טום עלה וירד רכות עם נשימתה של איזבל בשוכבו שם.

"אתה שומע משהו? הוא כבר מדבר אליך?" שאלה.

"כן, הוא אומר שאני צריך לקחת את אמא שלו למיטה לפני שיהיה קר מדי". והוא אסף את אשתו בזרועותיו ונשא אותה בצעד קל עד הבית, ובמגדלור זימרה המקהלה "כי ילד יוּלד לנו".

* * *

איזבל היתה גאה כל כך לבשר לאמה את החדשות על הלידה הצפויה. "אה, הלוואי שיכולתי – אני לא יודעת, לשחות לחוף או משהו כזה, רק כדי שהם יידעו. הורג אותי לחכות לספינה!" היא נשקה לטום ושאלה: "שנכתוב לאבא שלך? לאחיך?"

טום קם והחל להעסיק את עצמו בכלים שעל משטח הייבוש. "אין צורך", אמר, ותו לא.

הבעת פניו, מוטרדת אך לא כועסת, הורתה לאיזבל שאל לה ללחוץ בנושא זה, והיא נטלה בעדינות את המגבת מידו. "אני אעשה את זה," אמרה. "לך יש מספיק עבודה".

הוא תהה אם ילדם ינצור את זכר מגעה של איזבל בעוד עשרות שנים.
עניין מסתורי כל כך, האימהוּת. כמה אמיצה צריכה האישה להיות כדי להיכנס לזה
 

טום נגע בכתפה. "אמשיך לעבוד קצת על הכסא שלך", אמר והתאמץ לחייך ביוצאו מן המטבח.

בצריף הסתכל בחלקי כסא הנדנדה שתכנן להכין לאיזבל. הוא ניסה לזכור את הכסא שעליו ישב בחיק אמו ושמע סיפורים מפיה. גופו זכר את תחושת חיבוקה – משהו שאבד לו לפני עשרות שנים. הוא תהה אם ילדם ינצור את זכר מגעה של איזבל בעוד עשרות שנים. עניין מסתורי כל כך, האימהוּת. כמה אמיצה צריכה האישה להיות כדי להיכנס לזה, חשב, והרהר במסלול חייה של אמו. אבל דומה היה שאיזבל נחושה בדעתה בשאלה זו. "זה הטבע, טום. ממה יש לפחד?"

רק בהיותו בן עשרים ואחת, מיד עם סיום לימודי ההנדסה, עלה בסופו של דבר על עקבותיה של אמו. סוף-סוף נטל על עצמו את האחריות לחייו. הכתובת שקיבל מן הבלש הפרטי היתה פנסיון בדארלינגהֶרסט. הוא עמד לפני הדלת, ומערבולת של תקווה ואימה רחשה בבטנו. פתאום חש שוב כילד בן שמונה. הוא קלט את צלילי הייאושים האחרים שהסתננו החוצה מתחת לדלתות לאורך הפרוזדור הצר הספון עץ – יפחותיו של גבר מהחדר הסמוך וצְעקה "אי אפשר להמשיך ככה!" מפי אישה, בלוויית צווחותיו של תינוק; מאי-שם בהמשך הפרוזדור נשמעו נקישות קצובות ועזות של ראש מיטה. האישה ששכבה שם עבדה לפרנסתה.

טום בדק את שרבוטי העיפרון על פיסת הנייר. כן, זהו מספר החדר. הוא סרק שוב את זכרונו כדי לשוב ולהעלות את צליל קולה של אמו, עדין כשיר ערש: "הופלה, תומס קטן שלי. שנשים תחבושת על השריטה?"

איש לא ענה כשדפק בדלת, והוא ניסה שוב. לבסוף ניסה לסובב את הידית, והדלת לא גילתה כל התנגדות. הריח שאין לטעות בו זינק לקראתו, אבל כעבור שבריר שנייה זיהה שהוא מלווה בריחות נוספים – אלכוהול זול וסיגריות. בקדרות הסגורה ראה מיטה סתורה וכורסה מרופטת, בגוני חום. בשמשת החלון היה סדק, וורד יחיד באגרטל נבל זה מכבר.

"מחפש את אלי שרבורן?" הקול היה שייך לגבר מקריח, דק ושרירי, שהופיע בדלת מאחוריו.

מוזר היה לו לשמוע כך את שמה. ו"אלי" – מעולם לא העלה בדעתו "אלי". "גברת שרבורן, כן. מתי היא חוזרת?"

האיש פלט נחירה. "היא לא. וחבל מאוד, כי היא חייבת לי שכר דירה".

הכול היה שגוי כל כך, המציאות. לא היה בכוחו ליישב אותה עם תמונת הפגישה המחודשת שטיפח לעצמו, שעליה חלם, זה שנים. הולם לבו של טום הואץ. "היא השאירה כתובת?"

"איפה שהיא נמצאת עכשיו אין כתובות. מתה לפני שלושה שבועות. בדיוק באתי לפנות את מה שנשאר".

מכל ההתרחשויות האפשריות שעלו על דעתו של טום, לא היתה אפילו תמונה אחת שהסתיימה כך. הוא עמד ללא ניע.

"מתכנן לזוז? או לעבור לגור כאן?" שאל האיש בחמיצות.

טום היסס, ואז פתח את ארנקו והוציא שטר של חמישה פאונדים. "לשכר הדירה שלה", אמר חרש, ואז פנה והחל ללכת בפרוזדור, נאבק בדמעותיו.

חוט התקווה ששמר טום בלבו זמן כה רב נקרע: ברחוב צדדי בסידני כשהעולם על סף מלחמה. בתוך חודש הוא התגייס לצבא ומסר כשאר בשרו הקרוב ביותר את שם אמו, בכתובת הפנסיון שבו התגוררה. בלשכת הגיוס לא הקפידו על הפרטים.

טום העביר עתה את ידיו על חתיכת העץ שחרט וניסה לדמיין מה היה כותב היום לאמו, אילו היתה בחיים – כיצד היה מבשר לה על התינוק העתיד להיוולד.

הוא הוציא את סרט המדידה ופנה לעבוד על חתיכת העץ הבאה.

* * *

"זבדיה", איזבל הביטה בטום בפנים חתומות, ורטט קל בלבד הסתמן בזוויות פיה.

"מה?" שאל טום וחדל לרגע לעסות את כפות רגליה.

"זבדיה", שבה ואמרה, טומנת את חוטמה בספר כדי שלא יוכל לתפוס את מבטה.

"את לא רצינית? איזה מין שם – "

הבעה פגועה חלפה על פניה. "כך קראו לדוד רבא שלי. זבדיה זַנזיבָּר גרֵייזמַארק".

טום נעץ בה מבט בעוד היא ממשיכה, "הבטחתי לסבתא שלי, על ערש דווי, שאם יהיה לי בן אקרא לו על שם אחיה. אני לא יכולה להפר הבטחה".

"אני חשבתי על משהו קצת יותר נורמלי".

"אתה רוצה להגיד לי שהדוד-רבא שלי היה לא נורמלי?"

איזבל לא יכלה עוד לעצור בעצמה ופרצה בצחוק. "עבדתי עליך! עבדתי עליך לגמרי!"

"שועלה קטנה! את עוד תצטערי על זה!"

"לא, די! תפסיק!"

"בלי רחמים," אמר ודגדג את בטנה את צווארה.

"נכנעת!"

"מאוחר מדי!"

הם שכבו על העשב בנקודה שבה גבל בחוף הספינה הטרופה. השעה היתה שעת ערב מוקדמת והאור הרך שטף את החול בצהוב.

פתאום עצר טום.

"מה קרה?" שאלה איזבל ושלחה אליו מבט מתחת לשיער הארוך שכיסה את פניה.

הוא הסיט ברוך את קווצות השיער מעיניה והביט בה בשקט. היא קירבה יד אל לחיו. "טום?"

"זה מציף אותי לפעמים. לפני שלושה חודשים היינו כאן רק את ואני, ועכשיו ישנם החיים הנוספים האלה, שצצו פתאום משום מקום, כמו…"

"כמו תינוק".

"כן, כמו תינוק, אבל זה יותר מזה, איז. כשישבתי לי בתא האור, לפני שבאת לכאן, חשבתי מה הם החיים. כלומר בהשוואה למוות…" הוא עצר את עצמו. "אני מדבר שטויות. פשוט אסתום את הפה".

איזבל הניחה יד מתחת לסנטרו. "אתה לא מדבר כמעט אף פעם על דברים, טום. ספר לי".

"קשה לי לנסח את זה במילים. מניין באים החיים?"

"מה זה משנה?"

"מה זה משנה?" שאל.

"זאת חידה. שאנחנו לא מבינים".

"היו פעמים שרציתי לקבל תשובה. את זה אני יכול להגיד. לפעמים ראיתי אדם נושם נשימה אחרונה ורציתי לשאול אותו: 'לאן הלכת? הרי רק לפני כמה שניות היית כאן, ממש לידי, ועכשיו כמה חתיכות של מתכת חוררו את העור שלך, כי פגעו בך מספיק מהר, ופתאום אתה נמצא במקום אחר. איך זה ייתכן?'"

איזבל חיבקה את ברכיה בזרוע אחת, ובידה השנייה תלשה את העשב שלצדה. "אתה חושב שאנשים זוכרים את החיים האלה כשהם מתים? אתה חושב שבשמים, נגיד, סבתא שלי וסבא שלי נמצאים יחד?"

"אין לי מושג", אמר טום.

בבהילות מסוימת שאלה: "כששנינו נהיה מתים, טום, אלוהים לא יפריד בינינו, נכון? הוא ייתן לנו להיות יחד?"

טום חיבק אותה. "תראי מה עשיתי. הייתי צריך לסתום את הפה המטופש שלי. קדימה, היינו באמצע בחירת שמות. ובדיוק ניסיתי להציל תינוק מסכן מגורל אכזר של חיים בשם זבדיה זנזיבר. איפה אנחנו עומדים עם שמות של בנות?"

"אליס; אמיליה; אנבֶּל; אפריל; אריאדני – "

גביניו של טום התרוממו. "והיא ממשיכה בשלה… 'אריאדני!' לא מספיק שהיא עומדת לגור במגדלור. בואי לא נפיל עליה שם שיגרום לאנשים ללעוג לה".

"רק עוד מאתיים וכמה עמודים", אמרה איזבל בחיוך.

"אז בואי נתחיל לעבוד".

באותו ערב, כשהשקיף ממרפסת המגדלור, שב טום לעסוק בשאלתו. היכן היתה נשמתו של התינוק הזה? לאן תלך? היכן הן נשמותיהם של הגברים שהתלוצצו והצדיעו וצעדו איתו בבוץ?

הנה הוא כאן, בריא ושלם, עם אישה יפהפייה, ונשמה כלשהי החליטה להצטרף אליהם. כך פתאום, בקצה הנידח ביותר של כדור הארץ, עומד להיוולד תינוק. זמן כה רב היה הוא עצמו רשום בספרי המוות, עד שנדמה היה לו שאין כל אפשרות שהחיים ירשמו משהו לזכותו.

הוא חזר אל תא האור והביט שוב בתצלומה של איזבל התלוי על הקיר. המסתורין שבכל זה. החידה.

[related-posts title="עוד סיפורי אהבה במגפון"]

  • מתוך הספר החדש "אור בין האוקיינוסים", הוצאת כתר (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, ד, יחסים, סיפורים ושירים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.