הבחירות ההולכות וקרבות בצעדי ענק מסמלות, לפחות עבורי, מין ציון דרך חשוב ואולי אפילו קריטי עבור  מדינת ישראל. עבור המדינה שאני חיה בה, המדינה ששירתּי בצבא שלה ושבה ילדתי את ילדיי. המדינה שאני אוהבת ולא הייתי מחליפה באף מדינה אחרת.

נכון שכל מערכת בחירות היא חשובה, אבל ב-22 בינואר יפול כאן הפור: אנה פנינו מועדות, האם למדינת ימין קיצוני, שהכסף שלה יזרום רובו ככולו להתנחלויות, לשחיתויות, בעוד שעובדי ציבור נאמנים ישתכרו לא יותר משכר מינימום, והבריאות, החינוך והתרבות ימשיכו לדשדש בשוליים שמשוועים ליותר? ומגיע להם יותר, מגיע לנו יותר! או שמא יקרה פה מהפך, כן, שוב מהפך, ומנהיגים אמיצים וגדולי ראש ( בתקווה שיהיו כאלו) ייבחרו וישכילו לעשות עם המנדט שניתן להם ע"י העם להפוך את המדינה הזאת לדמוקרטית במלוא מובן המילה, בטיחותית לאזרחיה ונעימה יותר לחיות בה.

ונכון להיום, יש המון מה לשפר.

אני מתרגשת ומפחדת בעת ובעונה אחת, מנסה לשמור על אופטימיות זהירה, ובאותה נשימה חרדה כל כך מהבאות. כי בתוך עמי אני חיה, שומעת את הקולות ואת ההדים – וכרגע אין סיבה למסיבה.

שנים אני מנסה לפצח את סוד קסמו של בנימין נתניהו, מה יש בו באיש הזה, שסוחף אחריו למרות כל השקרים, הבינוניות, האכזבה שיש לאנשים הכי קרובים אליו מהניהול שהוא מנהל ובעצם לא מנהל את המדינה. אנחנו לא דורכים במקום, אנחנו הולכים אחורה. כל כך הרבה אנשים בלי גרוש על התחת, עם כל כך הרבה בעיות, קוראים לו "המלך" ויצביעו לו גם ברגליים. יש כמה שהבינו שהדרך שלו היא לא הדרך, אך הדרך היא כה ארוכה וקשה.

אני חושבת שהגעתי לכמה תובנות בקשר לקסמו של האיש ולדינמיקה שלו עם בוחריו. לאנשים לא מתאים להתעסק עם הצרות של הפלסטינים, הכיבוש בשבילם הוא מילת גנאי שבכלל אין צורך לדבר עליה, כי לדעתם הכיבוש לא קיים, העובדות ההיסטוריות, לדעתם, מסולפות. לא פעם שמעתי את המשפט הזה, "מה הם צריכים היו להיתקע פה הערבים, כל כך הרבה מדינות יש להם מסביבנו, דווקא פה? שיילכו לחפש היכן שירצו אותם, אנחנו לא רוצים אותם פה".

איך אפשר להתווכח עם כזה משפט? איך אפשר להתחיל להסביר לאנשים, שלא חייבים להיות מאוהבים בפלסטינים כדי לאפשר להם לחיות בכבוד ולא תחת כיבוש. איך אפשר בכלל להסביר לאנשים שמדברים בכזאת כוחניות, מזלזלים בכבוד האדם ורואים מול העיניים שלהם רק "מבצעים", רובים ומחסומים? לכי תתחילי להתווכח עם אנשים שאומרים לך בכזה להט, "ערבי טוב הוא ערבי מת".

נתניהו הבין את זה מהר מאוד, והאנשים שבוחרים בו אוהבים כוחניות, אוהבים לשמוע ומהנהנים פנים בשביעות רצון, כשאותן המילים נשמעות שוב ושוב: "ירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל", "לא נפקיר את בטחון ישראל" ועוד סיסמאות שפוליטיקאים אוהבים להשתמש בהן כשאין להם שום דבר לחדש, אבל הם צריכים לחמם את הכסא ולהרוויח משכורות עתק על חשבוננו.

סיסמאות לכאורה יפות, שמחממות לאנשים רבים את הלב, אך מה קורה בין לבין? איפה החיים עצמם? איך אפשר לטפח ולפתח כאן משהו חדש, כשהפערים כל כך גדולים, כשהאנשים כל כך מקובעים, כשערבים זאת מילת גנאי? הפלסטינים הם בוודאי שלא נופת צופים, אבל כמה אפשר לחיות תחת כיבוש, במחנות פליטים וללא מדינה?

כל מי שמנסה לחשוב אחרת אוטומטית מנגחים אותו

אנשים מסויימים ורבים אוהבים את נתניהו, כי הוא מקרין בטחון וזחיחות כשהוא מדבר על בטחון ועל ירושלים בירתנו הנצחית. הכוחניות הזאת שלפיה אנחנו ננצח ויהי מה, לא חשוב המחיר, לא חשוב כלום מלבד הביטחון, השאר יכול ללכת לעזאזל, הפלסטינים יעמדו על הראש לפני שיקבלו מדינה, זה מה שאנשים אוהבים לשמוע. ומי שלא חושב כמותם, כמובן, הוא "שמאלני מסריח, עוכר ישראל, משתמט מהצבא, אוהב ערבים, שוכב עם ערבים" וכדומה. כל מי שמנסה לחשוב אחרת אוטומטית מנגחים אותו, כמו שהוא שונא את הצבא ואת החיילים שלנו. איך אפשר להתווכח עם טמטום ורוע כזה?  עם כל אותן ה"ברכות" שאנשים סופגים ברגע שהם מעזים לחשוב שאפשר גם אחרת?

נתניהו יודע איך העם חושב, איך האנשים פועלים, הוא עושה שיעורי בית, הוא יודע שהעם נוטה ימינה, ובנה על כך קריירה מזהירה, כמעט בלי לעשות כלום שיתרום, אלא רק ההפך – הבדלי מעמדות כואבים בין עניים ועשירים, קיפאון מדיני, בידוד כמעט מוחלט מהעולם, אלפי משפחות רעבות, דירות במחירי שיא, ועוד ועוד. אבל הכל ממש לא חשוב, שכן כל עוד הפלסטינים לא יקבלו כלום –  נתניהו נחשב מלך. והאנשים שבסך הכל רוצים לשנות הם "עוכרי ישראל", אלא מה?

עם על האופטימיות שלי, בראייה לאחור בהיסטוריה שלנו, לפחות לאחר קום המדינה, גם אם השמאל יעלה לשלטון, אנשים טובים עם חזון שיכול להיות פה גם אחרת, האם באמת הם יוכלו לשנות פה דברים? האם באמת השלום הוא בר קיימא? האם מפלגות השמאל יוכלו אל מול המתנחלים הזועמים, נוער הגבעות? הרבנים הפנטיים? הפולסא דנורא? הרצח?

הם בוחרים לשחק בקקי, על חשבון הבוחרים שלהם

הרי כמו שהם מתנהלים עכשיו, הסיכוי הוא קלוש עוד לפני הבחירות. מלחמות אגו באגו, אחד בשני, מפלגות מרכז (עד היום איני יודעת מה זה אומר). במקום להתאחד אל מול השלטון ההזוי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, לתפוס את השעה המבורכת ולא להרפות ממנה, הם בוחרים לשחק בקקי, על חשבון הבוחרים שלהם, על חשבון המדינה הקטנה העייפה כל כך ממלחמות.

אני כבר לא יודעת עד כמה אני אופטימית.

מעבר לקסם והכריזמה שהרבה טוענים שיש לנתניהו, קלף אחד בטוח משחק לטובתו, וזה המזל. נגד מזל אין כל כך הרבה מה לעשות. את הקלפים האחרים הגיע הזמן לטרוף מחדש.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]