בתחילת השבוע דיווחו אמצעי התקשורת על 'מהפך' במפה הפוליטית ביפן. מאז שחיים יבין הכריז, "גבירותיי ורבותי – מהפך!" זהו ללא ספק אחד הביטויים הפוליטיים החביבים על התקשורת הישראלית שששה להשתמש בו. על פניו, אכן היה 'מהפך' שלטוני ביפן. המפלגה השולטת, 'המפלגה הדמוקרטית של יפן' הפסידה בבחירות ברוב עצום למפלגת האופוזיציה, 'המפלגה הליברל-דמוקרטית'. אך אם מסתכלים אחורה, לשישים שנה האחרונות של פוליטיקה יפנית, אותו מהפך פוליטי משיל מעליו את הדרמטיות, והופך למקסימום 'מהפכון'.

לאחר שיפן נכנעה, בעקבות הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי, ארצות הברית הנחילה שלטון צבאי במדינה שארך כשבע שנים. במהלך אותן שנים לקח על עצמו גנרל דאגלס מק'ארתור, שלמעשה ניהל את יפן באותן שבע שנים, לעצב את יפן בדמותה של אמריקה.

הסכם הכניעה שעליו חתמה יפן הותיר אותה כמעט ללא כוח להחליט על עתיד וצביון המדינה. האמריקנים כתבו ליפן את החוקה הפציפיסטית שכה מזוהה עם יפן המודרנית, תכננו את מערכת החינוך (זה הגיע עד כדי הגבלת השעות שמוקדשות ללימוד האלף-בית היפני. מק'ארתור נדהם לגלות שכשלושים אחוז מסך זמן הלימודים מודגשים ללימוד כתיבה!), וכאמור לקחו את הכוח מהקיסר והעבירו אותו למערכת הפוליטית, שנבנתה כדמות ראי לזו האמריקנית, עם בית עליון ותחתון שנבחריו מייצגים אזורים ומחוזות, ובחירות דמוקרטיות כלליות.
. 

ההסכמה כקבוצה היא האידיאל

הדבר היחיד שגנרל מק'ארתור לא הביא בחשבון הוא את האופי המלוכד וההומוגני עד כדי כמעט אובססיה של העם היפני – ההסכמה כקבוצה היא האידיאל. בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של יפן, באפריל 1946, זכתה 'המפלגה הליברלית' (שם מאוד מעניין למפלגה לאומנית, שמרנית וימנית). המפלגה המשיכה לזכות גם בבחירות הבאות, התאחדה ב-1955 עם 'המפלגה הדמוקרטית של יפן' (מפלגה עם מצע לאומני ימני כמעט זהה) והמשיכה לשלוט ביפן עד 2009, מלבד 10 חודשים קצרים ב-1993, שגוש של שבע מפלגות אופוזיציה הצליח לגנוב את הבכורה, בעיקר עקב ההתנפצות המפורסמת של הבועה הכלכלית היפנית.

אפשר להגיד שיפן תפעלה, במשך כחצי מאה, דמוקרטיה של מפלגה אחת. אמנם נערכו בחירות כלליות כל כמה שנים כנהוג בכל דמוקרטיה, אבל לא באמת. לא היה כוח אופוזיציוני בעל משקל כלשהו, אלא ערב רב של מפלגות קיצון קטנות (נשמע מוכר משהו…). בנוסף לכך, היפנים ביסודם שונאים שינויים ומעדיפים שדברים ימשיכו להיות כשהיו, גם אם אותם הדברים לא קוסמים להם במיוחד. חשוב לציין, שגם באותה מערכת בחירות של 1993, שהמפלגה הליברל-דמוקרטית הפסידה את ראשות הממשלה, היא עדיין הייתה המפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים.

אז מה קרה בבחירות ב-2009, אותן בחירות אייקוניות בהיסטוריה של יפן, שסוף סוף הכניסו משמעות למושג 'דמוקרטיה' שיפן כה מתגאה בו? הסיבה העיקרית הייתה שהמפלגה הליברל-דמוקרטית, ובמידה רבה הציבור היפני כולו, לא הצליחו להתאושש מפרישתו של ג'וניצ'ירו קויזומי, שהיה ראש הממשלה מ-2001 ועד 2006, ללא ספק ראש הממשלה הפופולארי ביותר שידעה יפן מעודה. הוא היה דמות ססגונית ומשוחררת עם מניירות מערביות, שהיה קונטראסט מוחלט לאפרוריות קשת היום של הפוליטיקאים היפנים. לאחר פרישתו (הוא פשוט הודיע יום אחד שזהו, נמאס לו, ובאם לא הוא עדיין היה ראש ממשלת יפן גם היום), התחלפו ארבע ראשי ממשלה תוך שלוש שנים קצרות (שוב פעם נשמע מוכר…). הסיבה לתחלופה המואצת הייתה חוסר יכולת של אף אחד להיכנס לנעליו העצומות של קויזומי, ואדישות מוחלטת של הציבור, לכל אחד שהוא לא קויזומי. הקרקע הייתה מוכנה לשינוי, Japan Style.

למרות ש'המפלגה הדמקורטית של יפן' מציגה את עצמה כמפלגת מרכז, להבדיל את עצמה מ'המפלגה הליברל-דמוקרטית' הימנית, ההבדלים ביניהם הם מינוריים, בלשון הגזמה. לרובו המכריע של הציבור אין שמץ של מושג על הבדלי המצע בין שתי המפלגות, והאמת שזה גם ממש לא משנה להם. הסנטימנט הציבורי השולט לאחר בחירות 2009, ש'זיעזעו' את המפה הפוליטית של יפן היה, זה לא באמת משנה.

אותו 'מהפך' מדובר של תחילת השבוע הוא בסך הכול אנחת רווחה קולקטיבית של הציבור היפני ורצון בלתי משתמע לשתי פנים שדברים ישובו לכינם. אותה המפלגה, ששלטה ביפן במשך שישים שנה, חוזרת מהפסקת הסיגריה שלה, ולמשרד ראש הממשלה חוזר שינזו אבה, הפוליטיקאי האומלל שנאלץ להחליף את קויזומי ב-2006 והתפטר לאחר פחות משנה עקב חוסר פופולאריות, כמו שיכול להיות רק ביפן. היפנים יכולים לדמיין כאילו כלום בעצם לא קרה, ואם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שמצפות לנו עוד שישים שנה נוספות, לפחות, של שלטון ליברל-דמוקרטי ביפן.

התמונה באדיבות: http://www.freedigitalphotos.net, criminalatt