משטרה, בדומה לצדק, צריכה לא רק לפעול, אלא להיראות. המשטרה בישראל מעדיפה לנוע  ברכבים ולחלוף על פניך, במקום לנוע על הרגליים ולהיתקל בך ובעיקר – בפושעים  שפועלים לאור היום, שודדים חנויות תכשיטים ובנקים, ואף רוצחים.

שוד יהלומים ושוד בנקים היו חלומם הרטוב של כל השודדים הקלאסיים, ובדומה לסרטי המאפיה, גם סרטי עלילה של שוד יהלומים ובנקים באמריקה היו שוברי קופות. בישראל של ימינו, זה לא חלום ולא רטוב, אלא מציאות כמעט יומיומית. בגוגל מצאתי יותר מאלף ידיעות על שוד חנויות תכשיטים ויהלומים בישראל רק בשנה האחרונה. חלקן חוזרות על עצמן, אבל גם לאחר מחיקת חלק גדול מהן, עדיין היבול מרשים מאוד. על שודדי בנקים יש פחות פרסומים, האחרון שבהם על תפיסת החשוד כשודד ה"אופנובנק 2".

הנה קצת כרוניקה מן השנה החולפת: בהוד השרון נרצח בעל חנות תכשיטים; שוד מזוין בתל אביב – הבעלים נכפת, השודדים נמלטו עם הזהב; בעל חנות נפצע קל בעת שחנותו נשדדה; שוד בחנות תכשיטים באשקלון; שוד בחנות תכשיטים בלב בית וגן; רעולי פנים שדדו חנות תכשיטים בנצרת; שוד תכשיטים במגדל העמק; חנות תכשיטים נשדדה באילת; שוד יהלומים בכיכר המדינה בתל אביב; שוד תכשיטים ביום א' בבוקר ה-28 בנובמבר 2012, כאשר השודדים, באיומי אקדח, יצאו עם 30 ק"ג זהב.

לכרוניקה הזאת, שהיא רק על קצה המזלג, אני יכול להוסיף עוד אירוע. מדובר בחנות תכשיטים ביפו,  שהוקמה במאמצים רבים על ידי שתי בוגרות של מכללה לאמנות, תוך לקיחת הלוואות לפתיחתה ולהכנת מלאי לתצוגה. בתוך שלוש שנים מאז שהוקמה היו בה שלושה מעשי פריצה ושוד. האחרון שבהם בוצע לא מכבר, לאור היום: שני רוכבי אופנוע חבושי קסדות פרצו לחנות דרך החלון, איימו באקדח שלוף על אחת הצעירות השותפות בחנות, היכו גבר שהיה בפנים ונטלו את כל תכולת הכספת, כולל תכשיטים שלא רק היו יקרי ערך לעצמם, אלא מזכרות היסטוריות מיוחדות בעיצובן, שהלקוחות מסרו לתיקון. המשטרה במקרה זה הודיעה שהכנופיה נתפסה, אך תכולת הגניבה בחנות זאת לא נמצאה. נו באמת.  יש ברשת הזאת בתי מלאכה להתכת תכשיטים, ואלה לא מחכים למשטרה.

כרגיל וכמו שאנו רואים בסרטים, המשטרה מופיעה בסוף הארוע, אך בהבדל מהסרטים שבהם את המלאכה עשה גיבור בודד, אצלנו אין גיבור. כאן יש רק קורבנות, בדיקת טביעות אצבעות, חקירה וסגירת התיק, וכך המשטרה מוסיפה עוד נתון לסטטיסטיקה. יתרה מזאת, חברות הביטוח, שגורפות הון מן הציבור, אינן מחזירות את מלוא השווי, ובוודאי שלא את מלוא הערך. הנימוק הוא תמיד לגליסטי, ולמבוטח אין ברירה אלא לקבל את מה שמוצע לו, עם אפשרות ערעור, שגם הוא נדון לכישלון, שכן אלה מוציאים סעיף שהוא תמיד לטובת החברה. שירותי עורך דין עולים הרבה יותר מההפרש בין הנזק לבין ההחזר.

זאת ועוד: אני מכיר מקרה של שוד אצל קרובת משפחה לפני שנים, שפריטים רבים לא הוחזרו לה בשל ביורוקרטיה משפטית. כל נתוני הזיהוי לא הספיקו עד כה, והעדיים נשמרים על ידי בית המשפט. על משקל האמירה במקורות: השודדים ייסרו אתכם בשוטים, ומערכת האכיפה תייסר אתכם בעקרבים של עינוי דין. התעניינתי אצלה לקראת פרסום רשימה זאת, וכך היא כתבה לי: "אף אחד לא דיבר איתי מאז אותו ביקור במשטרה. אבדו לי כל קצוות החוטים  ודי איבדתי תקווה… אין לי זמן להתנהל מולם, הם עברו לירושלים… את היהלומים והזהב מלכתחילה אמרו לי שפירקו והתיכו ולא אוכל לקבל דבר… אז נשאר השעון של אימי, והוא נשאר בזיכרון ובתמונה".

בקיצור, מערכת האכיפה, כולל הערכאות המשפטיות, הן סיפור בפני עצמו. סיפור עצוב.

ברגל, כמו העוברים ושבים 

תפקידה של המשטרה הוא כפול: היא חייבת לאכוף את החוק ולהביא את העבריינים לדין. התפקיד השני שלה, שחשיבותו אינה פחותה – היא חייבת לשמש גורם הרתעה. מידי פעם יש למשטרה הצלחות לגבי האכיפה, כמו בין היתר הצלחה בתפיסת שודד בנקים ותפיסת חברה שלפי הדיווח לפני שבוע כללה גם עורך דין שהשתלט על דירה, השייכת לשני שרידי שואה ערירים. אך בכל הקשור להרתעה, הישגיה של המשטרה דלים מאוד, למעט עיתות חרום, כאשר הציבור עצמו שותף בהרתעה. בכל מאמריי שעסקו בסוג כזה של פשיעה, כולל מכת גניבת אופניים בתל אביב, ציינתי בקנאה את העיר לונדון, בה יש ללא ספק מאות רכבי סיור ביום ובלילה. אבל מה שאתם רואים זה צמדי שוטרים או שוטרת ושוטר מפטרלים במרכז ובאזורים הומים. אם לא ברגל, אז רכובים על סוסים שמגיעים לכל מקום. אני מדבר על הגלויים ה"בוביס" הידועים, שכן יש גם סמויים רבים.

המשטרה העירונית של לונדון, תחילתה ברבע הראשון של המאה ה-19, כאשר סר רוברט פיל, שר הפנים (לימים ראש הממשלה), הקים את הכוח. השוטרים נקראו פילרס (Peelers). זה לא היה דבר של מה בכך ללבוש מדי משטרה. נאסר על השוטרים להצביע בבחירות, וזאת כדי למנוע קשר כלשהו לפוליטיקאים.   לשאת אישה היה דרוש אישור. נאסר עליהם לסעוד בחברת אזרח. על מנת למנוע אפשרות של חדירה סמויה לשורותיהם, הם נצטוו להיות במדים גם כאשר לא היו בתפקיד (historic-uk.com) . היום גזרות אלה כבר לא קיימות, אבל יורשיהם של ה"פילרס" – ה"בוביס" – קיימים ונראים. במקומות שונים באירופה לא רק חיקו את שיטת שוטרי המקוף הבריטיים,  אלא גם ישנם כאלו שאף אימצו את המדים ואת הקסדה המפורסמת.

אצלנו דובּר, בּוּרבּר, נשמע, ונצפה שהנה גם אנחנו נחזור לימים הקלאסיים, שבהם שוטרי ישראל יסתובבו ברגל ולא רק ברכב, שעה שהם חולפים ביעף (אם אין פקקי תנועה), עם הצופרים ובלעדיהם ואורות המהבהבים. נוכחות ממונעת.

מאז בואי לתל אביב, לפני שלוש וחצי שנים, אני שוהה לעתים קרובות בריכוזי אוכלוסין הומים כמו דיזנגוף סנטר, כיכר רבין, נמל תל אביב ויפו, כולם מקומות בהם אמורה לסייר משטרת תיירות, אך לא ראיתי אפילו פעם אחת  שוטר או צמד שוטרים במדים מסיירים ברגל. עלה בי חשש ציני שמא הם מתביישים במדי משטרת ישראל.

סיפור  נוגע  ללב הופיע בעיתון "ניו יורק טיימס" באמצע נובמבר: שוטר מקוף בכיכר הטיימס, לורנס דפרימו, שם לב להומלס קשיש שמהלך יחף בקור מקפיא. דפרימו הסתלק וכעבור זמן קצר חזר עם זוג מגפיים חדשים, עצר את הקשיש, התכופף ונעל את המגפיים לרגליו של הנווד הזקן. האירוע צולם בטלפון סלולרי על ידי צעירה שהייתה במקום, התפרסם בפייסבוק וכמובן זכה לצפייה המונית. המכשירים האלה  הם לעתים ברכה. אבל העניין בהקשר שלי הוא בכך שאילו דפרימו היה חולף במכונית הסיור שלו באורות מהבהבים, במקרה הטוב היה רואה את ראשו של הקשיש וגם מסנוור אותו.

ביטחון בגבולות חשוב מאוד וחיוני, אך במשך שנה אחת, מספר קורבנות הרצח מכל הסוגים, במשפחות ומחוצה להן, ליד פאבים, בשכונות, במרכזים עירוניים – גדול לאין ערוך ממספר הקורבנות האזרחיים וגם במבצעים, עופרת יצוקה ועמוד ענן. ה"עורף" שבחזית הפשיעה הוא כל מדינת ישראל. זה הביטחון  שחשיבותו יומיומית, חלק משגרת חיים במדינה שבה אזרח כמוני רוצה לחיות ולהיות בטוח. זאת גם לנוכח הכרזתו של שר הביטחון, אהוד ברק, כי  "מי שלא מתאים לו שילך לגור בפינלנד או בגבול איטליה שווייץ".  צר לי שמי שלא נמנה עם הברברנים בצמרת המדינית משמיע מילים תמוהות כאלה. המציאות בארץ אכן לא לרוחי, אבל אינני מתכוון  לצאת לפינלנד, גם לא לגבול שוויץ-איטליה.

והנה גם הוא מצא חלופה למשרה הכבירה של שר הביטחון – ביתו שלו, ומשפחתו, שגם הם, כמו גם ביתי ומשפחתי שלי, זקוקים להגנה ולביטחון שאינם  קיימים בתוככי הארץ. הם לא החמאס ולא הגרעין האיראני. עם ישראל לסבל נולד, ומטפחים בו שתי תכונות: הפחד מצד אחד והעמידה מול הסבל מצד שני. בדיוק כפי שקבעו חכמינו, "איזה הוא העשיר – השמח בחלקו". אין לי ספק שמי שהמציא אמירה זאת עבד בשרות השועים. אילו דיברו על אושר ולא עושר, הרי זה משהו אחר. עשיר הוא מונח מובהק לעושר חומרי. אנחנו אמורים להיות קשוחים וקשיי עורף ולהכות על החזה שלנו כמו גורילות, שעושות זאת מתוך פחד ולא מתוך גבורה. כל העורף הוא חזית ואנחנו הפייטרים. שישו ושמחו עמך ישראל.

אנחנו ואמריקה

לאחר הרצח הנורא והאיום בבית הספר במדינת קונטיקט, נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בא לעיירה כדי להשתתף בטקס הלוויה לילדים שנרצחו. כאן לא הופיע הנואם הגדול אובמה. כאן הופיע מטיף גדול, אשר בצד ההספד לא הטיף להנהגה, אלא לעם האמריקני, המאפשר למערב הפרוע של פעם לחזור לאמריקה של ימינו. אמיץ הוא המנהיג שגם אם נבחר לקדנציה שנייה ואינו מועמד לבחירה נוספת, מתייצב מול האומה ואומר: "אני מאשים". אמריקה היא המעצמה הגדולה בתבל, וזרועותיה הבטחוניות חובקות עולם. אבל כאשר אין ביטחון אישי, מה להם לאמריקנים ולעוצמה החיצונית? כאשר ההורים לא בטוחים אם ילדיהם הרכים יחזרו חיים מבית הספר, איזו חשיבות יש לביטחון המעצמתי? האמריקנים, בניגוד ל"דמוקרטיה" שלנו, יכולים לעשות הרבה, והם עושים, בארבע השנים שבין הבחירות. הם יכולים להודיע לנציגיהם בקונגרס, גם בבית הנבחרים וגם בסנאט, שאם לא יחול שינוי במכירה ההמונית של נשק מכל הסוגים – הם לא יבחרו בהם.

אם לנו  הביטחון האישי חשוב,  ולמנהיגנו הוא לא מזיז, אנחנו יכולים וחייבים להזיז אותם. אלא אם כן  בברירה בין הביטחון האישי לבין הגאווה הלאומית – הגאווה מנצחת. בבחירה בין שלום שיפחית את הוצאות הביטחון וייפנה תקציבים לרווחה ולביטחון האישי, לבין צה"ל מנופח והפחדה מפני צר ואויב – הפחד ינצח. גם שטחים לא יוסיפו ביטחון, לרבות מזרח ירושלים, על יותר מרבע מיליון מתושביה הפלסטינים, שמספרם יילך ויגדל. אחד הפרדוקסים של מדיניות ממשלת ישראל היא, שתושבי מזרח ירושלים נהנים מזכויות (יש להם תעודה כחולה) אבל יש להם מעט חובות, כי הם לא אזרחים ישראליים, ואילו אזרחי ישראל הערביים יש להם חובות – אבל זכויותיהם מוגבלות בפועל.

מי שיכול לשנות מצב זה הוא הציבור בישראל.  כן, הציבור יכול גם יכול. השאלה הגדולה ביותר היא – האם הוא רוצה?

במאמר בהקשר לתפקוד העורף במבצע עמוד ענן מכתיר אמיר אורן את מאמרו בעיתון הארץ- "ישוטר העורף".

אכן העורף לא משוטר. אנחנו במזרח הפרוע.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל