כל מפגש עם דמויות, ממשיות או בדויות, מעניק לנו הזדמנות ללמוד, מתוך הצפייה באחרים, על יחסים. אז מה אם זה לא שייקספיר אלא שושי ושושה, או טום ואדל? המירוץ למיליון" בראייה פסיכולוגית

מאת עירית קליינר-פז 

פעם, לפני עידן הריאליטי, למדנו מהספרים אילו אפשרויות קיימות, אילו בחירות עומדות בפנינו ביחסים שלנו עם אנשים ועם העולם. קראנו את "רומיאו ויוליה" של שייקספיר ולמדנו כיצד אהבה אמורה להיראות ומה הסכנות שבה. קראנו את "מאדאם בובארי" של פלובר ולמדנו שלא קל להתמודד עם שיגרת הנישואים האפורה, וגם קיבלנו שיעור בסכנות של חיפוש רומנטיקה מחוץ לנישואין.

והיום? היום יש לנו את הטלוויזיה, אולי קצת יותר נמוך, אולי השפה פחות רהוטה, אבל עדיין, כל מפגש עם דמויות, ממשיות ובדויות, מעניק לנו הזדמנות ללמוד, מתוך הצפייה באחרים, על זוגיות ואהבה, מתוך הניסיון המר (או המתוק) שלהם.

תוכניות ריאליטי כמו "המירוץ למיליון" מספקות לנו חומר לימוד מעולה: הזוגות עומדים בפני אתגרים ולחצים שמציפים באופן ברור יותר את הדינמיקה ביניהם, התהליך מתמשך מפרק לפרק, ואנחנו נהנים מעמדה נוחה של המתבונן מהצד.

בחרתי שני זוגות, ואיתם הסליחה, כדי להדגים על קצה המזלג אופני התמודדות מאוד שונים של בני זוג, שלפעמים, באופן מפתיע, מביאים אותם לתוצאה דומה. מה שמראה, שאין דרך אחת להגיע לפרס בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה (כל הפרשנויות לגמרי על אחריותי וללא כל היכרות עם האנשים 'האמיתיים' שמאחורי המסך).

בשני הזוגות יש משהו מוגזם, קיצוני

כשחשבתי על כתיבת הטור, מיד עלו בעיני רוחי שני זוגות: עקיבא וענהאל, טום ואדל. וחשבתי, מה חיבר שני זוגות כל כך שונים לתוך אותה מגירה בראש הפסיכולוגית-הזוגית שלי? ורק בתוך כדי הכתיבה התבהר לי הדבר; בהרבה מובנים, זוגות אלו הם שני צדדים של אותו מטבע. בשני הזוגות יש משהו מוגזם, קיצוני. זוג אחד רק דבש, שושי ושושה, מושי ופושי, ואלו הזוג השני רק עוקץ – גידופים וביקורת ולעג וביזוי. אולי זו ההפקה, ואולי זה הלחץ שמביא אנשים לקצה שלהם, אבל בפסיכולוגיה, שתמיד מחפשת את האמצע והאיזון, קטבים קיצוניים תמיד מעוררים סקרנות. קטבים קיצוניים מעידים לא פעם על פיצול, שמסתיר במקום כלשהו את הקוטב השני – מודחק, מוכחש, אבל חייב להיות שם איפשהו.

עם יד על הלב, האם לא תהיתם מתי ענהאל ועקיבא רבים? היכן הם פורקים את המתח הרב שמצטבר? האם הם באמת לא רואים כל פגם שהוא זה בזה? ומה לגבי טום ואדל? אני יודעת, הם נפרדו, אבל במהלך התוכנית, האם לא היתה תחושה שהם נהנים ומשועשעים מהתוקפנות הבלתי מרוסנת שלהם? מהעקיצות והביקורת הבלתי פוסקים?

אז במירוץ למיליון הפרטי שלי, הצבתי לעצמי משימה: למצוא את הקוטב השני. היכן הקוצים של עקיבא וענהאל? ומה הדבש שהחזיק את טום ואדל יחד, למרות הכל?

"מה רבו מעשיך השם", מברכת ענהאל למראה יופיה של השמש הזורחת מבעד לעננים בתאילנד. ואני אומרת לעצמי – זה הסוד שלה. היא לקחה את העמדה הדתית, עמדה של התפעלות מתמדת שלא מקבלת שום דבר כמובן מאליו, ומברכת על כל מה שיש. אין ספק שזו הגישה המנצחת גם ביחס ליושב לצדי על הספה, לא פחות מאשר ליושב במרומים.

אבל ענהאל ואדל, מלבד החריזה בשם, יש ביניהן דימיון: שתיהן נצמדות לקו שלהן ולא רואות ממטר. כל אחת מוגזמת בדרכה. אחת רק מברכת, והשניה רק מקללת. זו מעודדת את בן זוגה "אתה תותח" וזו קוראת לו "פחדן, איזה מין גבר אתה". אך אם נסתכל על שני הגברים, נראה, שיש איזו התאמה מופלאה: ענהאל עם הגזר, אדל עם השוט, מצליחות להגיע ולהשפיע על בן זוגן.

זו מעודדת את בן זוגה "אתה תותח" וזו קוראת לו "פחדן, איזה מין גבר אתה".
כל אחת בדרכה מצליחה להגיע ולהשפיע על בן זוגה

קל מאד ללגלג על טום ואדל, ובכל זאת, צריך חוסן זוגי כדי להתמודד עם המשימות של תוכנית כזו ולהגיע לחמישיית הגמר.  אבל מה כוחם? מה איפשר להם, חוץ מהכושר הגופני והרצון של ההפקה, להגיע לשלב מתקדם במירוץ למרות חיכוכים כה רבים?

מי שיציץ באתר של התכנית, יראה ראיון מאלף עם משפחתו של טום, שהעניקה לכל ילדיה שמות של שחקנים הוליוודיים ומגדלת אותם להיות כוכבים, בהמון אהבה והערצה כמעט עיוורת. בפסיכולוגיה למדנו, שילד אהוב ומוערך אמור להיות מופת של בריאות נפשית, הוא אדם שיודע לתת ולאהוב, אז מה השתבש אצל טום? מדוע הוא צריך להשפיל כל הזמן את בת זוגו ולהתרברב בלי סוף ובלי טעם? "אני יצירה", הוא מעיד על עצמו, וכאן נפל לי אסימון: אולי הוא צריך מישהו שתאזן את ההערצה העיוורת שקיבל במנות גדושות מדי אצל אמו ואביו? אולי ילד שאבא שלו אומר "בזכותך אני מגיע למאה ועשרים" שאמא שלו מצהירה " אני יודעת שהילדים שלי יגיעו להוליווד" אינו זקוק לענהאל מעריצה אלא להפך, למישהו שתחזיר אותו אל הקרקע?

החוזק של אדל הוא בעמידות שלה, שלא להיפגע. בכל קשר זוגי, אדם שבא עם פגיעות גבוהה יכול לראות עלבון בכל מילה ובכל פרצוף. עם בחור כמו טום צריך עור עבה, ולאדל יש את זה, למזלו. גם הוא, באופן מפתיע, לא מאבד את העשתונות מהחצים שהיא שולחת בו, ונראה שזה אחד מהסודות שלהם. בזמן שהיו זוג, הם יכלו לשמור על רמה דומה של תוקפנות, היא לא התרסקה (רוב הזמן) ממנו, והוא שמר על חוסן מול העלבונות שהיא הטיחה בו.

"כנראה אני לא מספיק גבר"

במשימה שבה נדרשו המשתתפים לצלול לאקווריום עם כרישים, ניתן היה לקבל שיעור באילוף. לא אילוף של כרישים, אלא של צעירה, בת 18, שמאלפת את בן זוגה במיומנות רבה: רגע אחד היא קוראת "איכס, גבר לא יכול לצלול, מפחד מדג נמו", וכמה דקות אחר כך, כשהוא מעז ונכנס למים אחרי שהתחנן על נפשו, היא מעודדת " בייבי אל תפחד". ושוב, הוא יוצא מהמים מבוהל, והיא לא חוסכת: "אני אעשה את זה בשביל להוכיח שהוא חתיכת פחדן". הוא, במפתיע, מגיב בהכנעה "כנראה אני לא מספיק גבר". יכול להיות שהגישה התקיפה של אדל, עוזרת איכשהו לטום לאזן את ההערכה העצמית המוגזמת שספג בביתו. אם הוא היה עם אשה כמו ענהאל, שהיתה רואה בו את נזר הבריאה, הוא עלול היה להתפוצץ מרוב נפיחות אגו.

אז מה לגבי עקיבא וענהאל? קודם כל שיהיה ברור, גם אני חושבת שהם זוג נפלא, מהזוגות שלא יגיעו לקליניקה שלי, כי אין להם צורך, הם מעצימים זה את זו ומראים עד כמה קירבה ואהבה מעניקות לאדם כוח לכבוש את השמיים. כמו שיש לאדל וטום רמה תואמת של תוקפנות, כך עקיבא וענהאל מראים רמה מתאימה של רגישות. כששניהם יוצאים בוכים יחדיו, מהמשימה בה הוטחו בפניהם עלבונות, קשה שלא להתרגש מהאחווה והרעוּת שלהם.  ובכל זאת, במבט מקרוב, מתבקשת שאלה: האם התמיכה המוחלטת שלהם זה בזו, היא אמיתית? האם הגישה של "לברך בלבד" לא משאירה כעס כבוש? מה הם עושים אם יש להם ביקורת או חוסר הסכמה?

בין השורות, אפשר לראות כיצד עקיבא זז אחורה ומפנה את הבמה לאשתו התוססת והאקספרסיבית. האם נוח לו בעמדת ה"טייס משנה?"

מה שבטוח – עקיבא לא היה משאיר את ענהאל בוכה על עגלת המזוודות.

• ניתן לשלוח שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה. 
• האתר של עירית פז
• קריאה נוספת: אפשר לדרוש מבעל מילארדר לשטוף כלים?