כשאת מבקרת במספרה, צובעת ציפורניים או מורטת גבות, האם את עבד לקפיטליזם הצרכני? האם את שפחה לשוביניזם אשר הופך את האשה לאובייקט למשיכה? או שאת רואה עצמה כאשה עצמאית שבוחרת לטפח עצמה? ובשביל מי הטיפוח? להנאה שלך עצמך? למשוך מחזרים? להקסים את בן זוגך?

טיפוח היופי הנשי קיבל פירושים ומשמעויות שונות, על פי רוח התקופה. יש עדויות לשימוש בחומרי איפור כבר בעולם העתיק, במצרים, ביוון העתיקה ובאזורנו. היופי בכלל, והיופי הנשיי בפרט, קיבלו מקום מרכזי בכל תרבות בהיסטוריה, וגם אצלנו: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים, ד' 7). אבל תמיד נוכל למצוא מסר כפול, היופי נפלא ומושך אבל גם: "שקר החן – והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א 30); או  "כִּי-תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ–לַשָּׁוְא, תִּתְיַפִּי" (ירמיהו, ד', ל'). מוסר כפול? קונפליקט? האם התרבות מצליחה למצוא את נקודת האיזון בין ההערצה ליופי לבין הזלזול בשטחיות שבחיצוני?

תעשיית הקוסמטיקה מגלגלת מיליארדים, ומנגד, עומדים מסרים מכיוונים שונים כנגד השימוש באיפור. בתפישה הדתית, הדגשת היופי נתפשת כהזמנה לחטא, ואנחנו רואים מגמה מתחזקת של הסתרת הפנים והגוף בכלל. ובאופן מעניין, גם בעמדה הפמיניסטית, שכה מרוחקת מהדת, יש התנגדות להגזמה בטיפוח ואיפור, מתוך טענה, שהאיפור הוא סממן שוביניסטי של המעמד הגברי הרואה באשה אובייקט שנועד לעורר הנאה ומשיכה אצל הגבר. במיוחד נעלי העקב, הפוגעות בבריאות לשם היופי, הותקפו שוב ושוב (ובצדק) על המחיר הכבד שמשלמת אשה על שימוש בנעלי עקב למען מראית-העין הסקסית. כפי שמתבטא בסיסמת הפרסום לנעלי הבריאות: "את יפה כשנוח לך".

האבסורד והפרדוקס בולטים מכל הכיוונים

ואם התרבות מתנדנדת בין שני המסרים, אין פלא שגם בתוך הבית, בתוך הקשר הזוגי, קיים בילבול ומאבק דומה. המסרים הכפולים והפרשנות השונה אינם רק דילמה אישית, הם הופכים בקלות למאבק זוגי ששומעים אותו בוויכוחים הרבים על תקציב הטיפוח של האשה. במחלוקות שניתן לשמוע בקליניקה של טיפול זוגי (הטרוסקסואלי בעיקר), התקציב שמיועד לקניית בגדים, נעליים והוצאות הטיפוח של האשה הוא זירת-קרב שכיחה.

האבסורד והפרדוקס בולטים מכל הכיוונים. גבר לא מוצא עצמו במקרה  עם בת זוג שמקפידה על הטיפוח, המראה שלה הוא חלק חשוב מהחן שלה, וחלק ממה שהקסים אותו בתחילת הקשר. השיער המוקפד או הרגליים החלקות, הבגדים הנאים ונעלי העקב, היו ועודם חלק חשוב ממה שגורם לו לחוש אליה אהבה, משיכה וגאווה. אבל, כשמגיע החשבון, הוא שוכח שהוא אחד הנהנים העיקריים מהסעיף הזה בתקציב המשפחה. ואז מגיעה ביקורת, וכעס, ומעגלים של הסתרה ואשמה. האשה לומדת להצניע את הוצאותיה ולהרגיש מואשמת ורדופה, מה שמגביר את הפיקוח והכעס מצדו של הגבר.

מנגד, גם הנשים מגיעות עם מסרים כפולים ומבולבלים. לא אחת שמעתי נשים מתלוננות על הזמן והכסף הרב שהן מוציאות על מספרה-קוסמטיקאית-בגדים, וכאשר נשאלת השאלה מדוע זה הכרחי, לא תמיד יש להן תשובה ברורה. האם זה לחץ חברתי? האם זו השוואה עם חברותיהן והאמהות של הילדים מהכתה? האם הן חוששות לצאת לעולם "עירומות" וחשופות מאיפור? האם האיפור והטיפוח נועד להגן עליהן ולקבוע את מעמדן במקום העבודה, או שהוא נטל ומחיר שהן משלמות עבור הבעל-בוס-עמיתים ושאר הגברים שסביבן?

"זנב הטווס" הצבעוני, המפתה ומושך, וגם מסיכה של פריצות

מובן שהטיפוח עצמו הוא חומר, אין לו משמעות או פירוש משל עצמו; הטיפוח עשוי מאבקות ומשחות, צבעים, תכשיטים, עקבים ואריגים. חומר שזורם בתעשיית האיפור, קוסמטיקה וטקסטיל ומעשיר קופות של תעשיות ענק בכל העולם, ובדרך גורם הנאה וסבל וסוחב על גבו משמעויות שונות. הטיפוח הוא חומת מגן עבור אדם אחד, וציפוי מזוייף עבור אחר, זהו "זנב הטווס" הצבעוני, המפתה ומושך, וגם מסיכה של פריצות.

החברה, התרבות, הדת ורוח הזמן מעניקות לטיפוח משמעויות שונות ומשונות, ובתוכן, אני ממליצה לבני זוג לא ליפול למשחק התפקידים של "היא מבזבזת והוא נוזף ומגביל אותה". במקום זה, מומלץ לעשות בירור ותיאום פרשנויות: עד כמה חשוב לכם שהאשה תשתמש באמצעי הטיפוח? למי זה חשוב – לה או לו? כמה תקציב "שווה" לכם, כבני זוג, להשקיע בכך ועוד. כדי לצאת מהמשחק המכאיב של נזיפות וכעסים על "הבזבוז הנשי" חשוב להכיר בכך, שההוצאה הזו אינה קפריזה אישית, אלא תוצר של אופנה ומנהגים מקובלים. וכי כולנו עבדים של כוחות השוק, הלחץ לצרוך והאופנה המקובלת. אנו יכולים להשתחרר מהשיעבוד הזה רק כשאנחנו עוצרים ובודקים: עד כמה באמת זה חיוני ומתגמל, ומרשים לעצמנו להיות יותר בררנים וקשובים לצורך שלנו, כאשה, כגבר וכזוג שמקיים קופה משותפת.

ונסיים בבדיחה שוביניסטית:

קבצנית מוזנחת, פרועת שיער ומקומטת-פנים, מבקשת נדבה מגברת מהודרת ומטופחת.

האשה: ואם אתן לך כסף, לא תלכי איתו למסעדה?

הקבצנית: מה פתאום, בחיים שלי לא הייתי במסעדה.

האשה: ולא תקני בו יין?

הקבצנית: השתגעת? אין לי מה לאכול אז אני אקנה יין?

האשה: ולא תלכי עם הכסף למספרה ולקוסמטיקאית?

הקבצנית: נראה לך? כבר 20 שנה לא הייתי במספרה. בקושי אני שוטפת פנים פעם בשנה.

האשה: אני לא אתן לך כסף עכשיו, אבל אזמין אותך אלינו לארוחת ערב. אני רוצה שבעלי יראה איך נראית אשה שלא קונה בגדים, לא הולכת למספרה ולקוסמטיקאית, לא אוכלת במסעדות ולא שותה יין.

______________________________________________________________________________________

עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית

ניתן לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.
האתר של עירית פז

(לא מתאפרת אבל צובעת שיער ואוהבת נעליים)

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת עירית פז"]