כאשר הובא לידיעתי כי להקת תיסלם מתכוונת להופיע במסגרת מופע התרמה למען פעילות מוקד הסיוע לעובדים זרים נדלקו אצלי שתי נורות ירוקות. הראשונה הזכירה לי כי לפני כארבע שנים נכחתי בבית הנשיא בטקס בו העניק שמעון פרס את עיטורי המאבק בסחר בבני אדם לח"כ (אז לשעבר) זהבה גלאון על מאבקה בסחר בבני אדם, לחוקרי מֶחְלַק חקירות א' מפלג תשאול ימ"ר במשטרת מחוז תל אביב ולעובדי ולמתנדבי מוקד הסיוע לעובדים זרים. מנכ"לית מוקד הסיוע לעובדים זרים, שבי קורזן, קיבלה את האות בשם הארגון על תרומתו לנפגעי הסחר בבני אדם לצורך זנות ועל פעילותו לעורר את מודעות רשויות המדינה והציבור.

הנורה השניה הזכירה לי את שירותי בצבא. הסלקציה בבחינות לגלי צה"ל, הקמתה של להקת תיסלם ע"י בוגרי התחנה יזהר אשדות ויאיר ניצני, הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית של הלהקה עם שלל להיטים, מופעים ותדמית כוכבי רוקנ'רול בצמרת סצנת המוזיקה של אותם ימים.  וגם את המפגש הנוסף עם יזהר אשדות כשהשיק השנה את אלבומו האחרון, שעורר סערה עם השיר הביקורתי "עניין של הרגל", שצונזר בהחלטה מטופשת של מפקד גל"צ ירון דקל.

בתחילת החודש שבו אנשי המוקד לבית הנשיא לטקס השנתי להענקת עיטורים לנאבקים בסחר בבני אדם במסגרתו הוענק לעו"ד נעמי לבנקרון, לשעבר היועצת המשפטית של מוקד הסיוע לעובדים זרים וחלוצה בייצוג המשפטי של קורבנות סחר בבני אדם, עיטור המאבק בסחר בבני אדם מידי נשיא המדינה. הנשיא פרס אמר בטקס: "צלם האדם הוא המורשת המוסרית של עם ישראל. כבוד האדם הוא ערך היסוד של המשטר בישראל. זכויות האדם הן הבסיס של ספר החוקים בישראל. אלו הם עמודי התווך החוקתיים שלנו. קיומם של ארגוני מתנדבים של זכויות אדם במדינת היהודים הוא צדק היסטורי וגאווה מוסרית". האם אלי ישי וממשלת ישראל מתואמים עם נשיא המדינה?

בסופו של דבר מצאתי את עצמי בשבוע שעבר במועדון בארבי בת"א בערב שהוקדש לגיוס תרומות למען המשך פעילותו של מוקד הסיוע לעובדים זרים והמלחמה בסחר בבני אדם. ערב שנפתח בקבלת פנים צנועה יחסית בה נכחו מתנדבי וראשי המוקד, חברי להקת תיסלם וכמה נדבנים מקרב קהילת אנשי העסקים. כולם טעמו מהפיתות והחצילים של אייל שני, שפתח דוכן בכניסה למועדון.

לאחר דברי פתיחה מעל הבמה של מנכ"לית המוקד רעות מיכאלי והעיתונאית עינת פישביין קיבלו מאות התורמים שהתכנסו את שביקשו – חברי להקת תיסלם עלו לבמה.

תיסלם הייתה אז בשיאה בתחילת שנות השמונים, יצרה שורה מכובדת של להיטים שמתנגנים עד היום. הלהקה שהתאחדה מעת לעת במרוצת השנים, לא החסירה מאומה מהיכולת ומהחיות הרוקנ'רולית שלה. מופע חשמלי ומחשמל, אנרגיות אדירות על הבמה, לא נחים לרגע. דני בסן, כבר לא כל כך בלורית, ניצב במרכז הבמה, הסולן האולטימטיבי של תיסלם, מימינו יזהר והגיטרה החשמלית המובילה, משמאלו צוף על הבס ויושי בגיטרה השניה, סמי, כרגיל במכנסי ספורט קצרים על התופים ובפינה הימנית, טיפה מרוחק עומד לו יאיר ניצני על הקלידים, האיש שאחראי לתמלילי השירים של תיסלם.

מופע אורות וצלילים, שיר אחר שיר, להיט אחר להיט, הקהל, רובו לא ממש הקהל הקבוע של המועדון, לא נדבק לבמה, יש קצת מרחק, אולי סוג של כבוד למוזיקאים, אולי קצת תמימות, אבל מכיר את כל הפלייליסט, כל שיר נישא בפי הקהל שמשתף פעולה בשמחה עם חברי הלהקה. כמה רגעים מרגשים נרשמים כשהשיר הכל כך מחאתי "פרצופה של המדינה", מזכיר לכולם היכן אנחנו נמצאים היום.

גם לנוסטלגיה חלק לא מבוטל – "חצבים פורחים" ו"בוקר של כיף", קצת רומנטיקה – "לראות אותה היום" וחדוות נעורים עם "רדיו חזק", שמרים את התקרה של האולם. ואז "תנו לי רוקנ'רול" וסט של 14 שירים מסיים את החלק המרכזי של המופע האנרגטי והסוער. הפוגה קצרה, ניצני לבד על הבמה פותח בקלידים עם שירה בציבור, אט אט חוזרים חברי ההרכב ומבצעים את השיר שעושה את הערב הזה למשמעותי – "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו", תמצית טהורה של ההתכנסות הזו, לזכור שבסופו של דבר כולנו בני אדם וכאשר במאקרו ההחלטות הן נגד המצאותם של זרים בקרבנו הרי במיקרו שומה עלינו לא לעצום עיניים ולא להתעלם ממצוקת אלו שהגורל התאכזר אליהם. לעיתים זה לא הגורל אלא סתם אנשים רעים בתוכנו.

כי אחרי ככלות הקול והתמונה
מישהו יכול לשאול בלי כוונה
מתי בפעם האחרונה
עשית משהו בשביל מישהו…