לפני כמה שבועות קיימתי שיחת טלפון קצרה, אוף דה רקורד, עם גאולה אבן, עיתונאית ומגישה בכירה, אינטליגנטית ודעתנית, ואפילו נשכנית. אנחנו לא מכירים, אבל החמאתי לה, בין השאר, על הביצועים שלה בערוץ 1 ולעיתים גם ברשת ב', ועל שהיא נמנית עם העיתונאים המתמעטים והולכים בראשות השידור בפרט ובתקשורת בכלל, שלא התקרנפו ולא הפכו להיות כתבי חצר של פוליטיקאים ו/או אנשי עסקים (התופעה הזו, אגב, הייתה אחת הסיבות להקמת "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי).

ידעתי שאבן פרודה מבעלה, אבל לא ידעתי על הרומן המתהווה עם שר החינוך גדעון סער, גרוש טרי ומי שמתכנן להתמודד על ראשות הליכוד לאחר עידן נתניהו. קיוויתי שמדובר ברכילות. אינני יודע גם אם אבן ראיינה את סער כאשר הרומן היה כבר בעיצומו, אבל עדיין לא נחשף לציבור הרחב. בתחילת השבוע הזוג המפורסם יצא לאור ונראה אפילו מתלטף ומחזיק ידיים במופע של פורטיס במועדון "בארבי" בתל אביב.

אז מה הבעיה? ולמה קיוויתי שמדובר ברכילות? אינני רוצה להתעכב על אישיותו של סער. עניין של טעם. אני רוצה להתרכז בבעיה האמיתית. הבעיה היא של גאולה אבן ושל כל מי שתקשורת חופשית ועצמאית יקרה לליבו, בעיקר בימים אלה של תקשורת חלשה, שנלחמת על קיומה מול שלטון דורסני, שסער הוא חלק ממנו (סער, אגב, שהיה מזוהה עם תנועת התחיה הימנית, היה פעם מין עיתונאי ב"העולם הזה" ועסק במאחורי הקלעים של התקשורת).

בתוקף הנסיבות נוצרים יחסים כאלה ואחרים בין כתבים פוליטיים ופוליטיקאים. כפי שנוצרים יחסים בין כתבים בנושאי כלכלה, חברה או תרבות לבין אלה שהם מסקרים אותם. כל עוד היחסים האלה אינם גולשים מעבר לסביר ולמקצועי, הכול בסדר.

יותר מזה: אינני מאמין בעיתונות אובייקטיבית. אין חיה כזאת. מה שחשוב במקצוע הזה – לשמור על הגינות ועל אינטגריטי מול כל הלחצים ו/או הדעות הפרטיות שלך כאיש מקצוע, שחובתו למלא את תפקידו ביושר (רצוי גם מתוך שליחות) ולהעניק שירות אמין לציבור.

במסגרת הצורך של עיתונאים להתחבר למקורות טובים ואמינים, נוצרים גם אינטרסים משותפים בין הצדדים. אני מוכן להשלים עם כך, שכתב-פרשן פוליטי ו/או מדיני יהיה מקורב לשר זה או אחר ואפילו לראש הממשלה. בתנאי שאין מדובר בכתב חצר של אותו שר או רה"מ, כפי שקורה בכלי תקשורת מסוימים. וכמובן – שלא מתנהל רומן בין הצדדים.

ברגע שגאולה אבן, שמגישה תוכנית פוליטית יומית בפריים טיים בערוץ טלוויזיה חשוב ומשתתפת גם בתוכניות אחרות, מנהלת רומן עם שר החינוך שהוא גם אחד מבכירי הליכוד, יש לה בעיה אתית להמשיך להגיש תוכניות פוליטיות, שיש להן השפעה על דעת הקהל ועל סדר היום הציבורי. לגאולה יש בעיה אתית לא בגלל שאני חושד באינטגריטי של אבן. היא אינה יכולה להגיש את התוכנית כי היא מערבבת בין ביזנס ופלז'ר – וזה לא עובד במקצוע רגיש כמו תקשורת. הצופים לא יאמינו לה, ובעיקר עכשיו, חודש לפני הבחירות.

הרומן של גאולה אבן עם גדעון סער מזכיר לי את "הרומן" הארוך והצמוד, שהיה לדן מרגלית עם אהוד אולמרט. למרות הכחשותיו החוזרות ונשנות של מרגלית, שחברות לחוד ועבודה לחוד, הקשר הזה היה בעייתי מאוד (בלשון המעטה) מבחינה אתית – עד הפיצוץ הגדול, שבעקבותיו מרגלית הפך לאחד מאויביו הגדולים של אולמרט.

אם עד היום גאולה אבן נמנתה על העיתונאים, שמוגדרים ככלב השמירה של הדמוקרטיה, מהיום, מבחינתי, הכלב הזה מכשכש בזנב, כפי שקורה לעיתונאים רבים, בכירים יותר או פחות. לרוב העיתונאים זה קורה בגלל מצבה של התקשורת ומשום שהם פוחדים מפיטורים. אצל אבן, שאינה ידועה כפחדנית, זה קורה בגלל האהבה.

איך היא תתנהל מעתה מבחינה מקצועית? כיצד היא תראיין את בכירי המפלגות? האם לדברים שגדעון סער יאמר לה בבית הקפה או ילחש לה בין הסדינים תהיה השלכה לדעות שהיא מביעה בתוכנית או לשאלות שהיא תשאל במשדרים פוליטיים אחרים שהיא מגישה?

אני בעד אהבה. היא יותר חשובה מפוליטיקה ומקריירה. במקרה של גאולה אבן עליה לבחור. האהבה לשר החינוך מהליכוד אינה יכולה ללכת יחד עם הקריירה העיתונאית העצמאית שלה. מצידי שהיא תגיש תוכנית תרבות, אבל לא תוכנית פוליטית משפיעה בפריים טיים.

גם עיתונאים הם בני אדם. ואפילו פוליטיקאים (אינני בטוח אם זה נכון לגבי כל הפוליטיקאים). וברגע שגאולה אבן עושה אהבה עם גדעון סער, עליה לבחור: במיטה עם גדעון או באולפן עם הצופים. היא לא יכולה גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. ומי שישאל אותי אם הייתי כותב את הדברים האלה גם אם לגאולה אבן היה, נגיד, רומן עם פוליטיקאי בכיר מהשמאל, התשובה היא: כן, הייתי כותב בדיוק את אותם דברים.