Skip to content

נעמי של זהב

"המשוררת הלאומית" נעמי שמר היא גיבורת הסרט הדוקומנטרי "הרוח, החושך והמים", שהפרק הראשון שלו (יום א', ערוץ 1) מנסה לפענח את סוד קיסמה של היוצרת, מהיום שנולדה בקבוצת כנרת ועד "ירושלים של זהב"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
שיר שמח ושיר עצוב. שמר. צילום: יעל רוזן

סיפורה של נעמי שמר, שזכתה לכינוי "המשוררת הלאומית", נפרס בשני פרקים בסרטם הדקומנטרי של הבמאי יהלי גת והעורכת והתסריטאית רבקה יוגב, "הרוח, החושך המים". הפרק הראשון הוקרן הערב (יום א') בערוץ 1.

אהבת הארץ והמוזיקה נבעו מנעמי, שיריה נכתבו מתוך ההוויה והלחנים מתוך החוויה, כאשר כל החושים באים לידי ביטוי בכל שיר ולחן. בסרטו מהלך גת עקב בצד אגודל, לאורך חייה של נעמי שמר ומנסה לפענח את סוד קיסמה. בסבלנות וברגישות.

הפרק הראשון נפתח בשיר הנוגע ללב "נועה" על רקע נופי קבוצת כנרת, שם נולדה נעמי. נדמה כי יצירתה של נעמי הולכת בד בבד עם ההוויה הישראלית, מאז העשור שקדם להקמת המדינה, דרך אירועים אישיים, משפחתיים, חברתיים ולאומיים, ועד בכלל.

נעמי נשמעת בקולה, מספרת על ילדותה הקסומה והחלוצית, על היצירה של יש מאין, על קשיי החיים בצל אימא קפדנית ואינטלקטואלית, שהחדירה לה את חובת עבודת האדמה לצד חינוך מוזיקלי ונגינה בפסנתר מדי בוקר.

לדברי חוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד "נעמי ניסחה את האתוס של האבל הישראלי המסורתי, של השתיקה והמטען הרגשי" – וכך נולד גם השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" מתוך הכרותה של נעמי עם הצעירים היפים, הפלמ"חניקים, שיצאו למלחמת תש"ח ולא חזרו. הקוטביות הזו בין שמחה לעצב, בין אושר יומיומי לבין קושי קיומי, ליוו את יצירתה של נעמי לאורך השנים. לצד כל שיר שמח היה שיר עצוב – ולהיפך.

הנגינה הפכה למקלט ומפלט עבורה, השירה ליוותה את חייה. נעמי יוצאת מהקיבוץ לקונסרבטוריון בירושלים, ועם חזרתה היא מגלה בעצמה את הצורך בכתיבת פזמונים ויצירה אישית "לא רציתי להיות פסנתרנית מספר טריליון", היא אומרת. בשנת 1951 היא מתגייסת לפיקוד הנח"ל וכותבת שירים ולחנים רבים ללהקות הצבאיות ("חמסינים במשלט"), חיים טופול מזמין אותה לכתוב ללהקת "בצל ירוק" ("זמר נודד") וכמעט כל שיר הופך ללהיט.

נעמי שמר, השנים הראשונות. צילום מהמסך

נעמי חוזרת לכנרת עם הולדת בתה (מנישואיה לגדעון שמר) ויוצרת שירים מהחיים – "במשעול בלב שדות, זוג פוסע לבדו". היא שוב זקוקה לחופש ועוזבת לתל אביב, שם, מנותקת מההויה הקיבוצית ומחיי הילדות, היא חיה ויוצרת מתוך התל אביביות. תמר רודנר, עורכת ספרותית, מספרת: "נעמי המשיכה ללכת יחפה גם על מרצפות רמת אביב, בדיוק כמו בקיבוץ". למרות ההצלחה האמנותית, אין הצלחה כלכלית, נעמי אינה מתוגמלת כספית ומגיעה עד פת לחם.

בשנות ה-60 נעמי הבינה את הצורך לדבר אל החבר'ה הצעירים, בשפה יומיומית, עממית. היא מפיקה טקסטים חדשים ורעננים כ"אהבת פועלי הבניין" וכוללת ביטויים כ"שמנו ת'רגליים בשלולית המים". לאחר גירושיה הרגישה שוב נעמי את הצורך לצאת ו"להתחיל מבראשית" – ומפליגה לפאריז. שם היא מתחברת לחבורת יוצרים ישראלים ומתחילה לכתוב בסגנון חדש: "העיר באפור", "בגני נטעתיך", "בוקר וערב", שירים שנכתבו מתוך געגועים.

אחרי פאריז, 1967, מתחיל פרק חדש בחייה של נעמי. דן אלמגור וגיל אלדמע מספרים על "גיוסה" של נעמי לכתוב שיר על ירושלים, לבקשת ראש העירייה טדי קולק. לאחר התחבטויות רבות נעמי מגיעה אל "ירושלים של זהב". שולי נתן נבחרה לשיר על בימת פסטיבל הזמר בירושלים. כבר בהשמעה הראשונה הקהל נשבה בקסם – ומאז הכול היסטוריה. נעמי מוכתרת, כמעט רשמית, כפזמונאית הלאומית וכמי שניבאה את כיבוש ירושלים מספר שבועות לאחר מכן. בפרק הראשון לא אוזכרה, משום מה, פרשת הלחן של השיר, שנעמי הודתה לאחר שנים רבות, שחלק ממנו "הושאל" משיר באסקי.

סוף פרק ראשון. נותרו עדיין כמה חידות על נעמי, שאולי יסופרו בפרק הבא. אני נהניתי מהשירים (הלוואי והיו יותר מהם) וחשתי הזדהות עם הקשיים שעברה ועם הצורך להמציא את עצמה מחדש, בעודה שומרת על התמימות הראשונית. ידוע כי אחרי ההצלחה המסחררת הגיעה גם דעיכה מסוימת, אולי בגלל התבטאויות פוליטיות שלה, ואולי "על כל אלה" ידברו בפרק הבא.

6 Comments

  1. Anat
    27 בדצמבר 2012 @ 6:01

    תודה רינה על תגובתך 🙂

  2. רינה
    26 בדצמבר 2012 @ 12:36

    היה מעניין, מה שגם כל תזכורת לאומנות ולתרבוות שלנו חשובה.נחשפתי לאחרונה לפרוייקט מבית אבי חי בשם "שירי ערש" גם פנינת תרבות שירים מפעם בביצועים מרעננים.

  3. מיכאל
    24 בדצמבר 2012 @ 12:22

    הסרט היה משעמם ולא חידש הרבה, לא על השירים ולא על אישיותה. זה סרט מיושן שלא מצליח ליצור עניין.

    • Anat
      27 בדצמבר 2012 @ 6:01

      היי מיכאל, תודה על תגובתך.

  4. דן
    23 בדצמבר 2012 @ 23:28

    הפרק הראשון היה מעולה,בטח עדיף על מאסטר שף

    • Anat
      27 בדצמבר 2012 @ 6:00

      היי דן, מסכימה איתך 🙂

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן