הדור הצעיר בארץ אינו מסתפק אך ורק במה שקורה עכשיו בתחומי המדע, הטכנולוגיה, המידע המקוון וכל דבר שיכול לקדם אותו בחיים בחברה ובמדינה. הוא רוצה גם לדעת את העבר, הן את ההיסטוריה הכללית והן את זו של העם והמדינה. צריך רק לעורר בו סקרנות, לגרות את התיאבון לידע הזה. המעשים והמחדלים של העבר הם תמרור לעתיד, אך זה תלוי במידה רבה בטיב המחנכים, בטיב ההנהגה בזירה הרחבה ובראש וראשונה – בטיב ההנהגה שלנו. לצערי, ההנהגה לא הקנתה לו את הידע ולא עוררה בו את ההשראה. להפך, העבר, במקום שיהווה השראה, גאווה וביטחון, משמש כלי הפחדה וגורם לצרות אופקים.

המאמץ להביא בפני הציבור הרחב בארץ, ובעיקר לדור הצעיר, את הפן האחר של שרידי השואה, פן התקווה, התקומה והאופטימיות, היה כמעט סיזיפי. די היה להזכיר את המילה שואה ותשומת הלב מיד דילגה אוטומטית לניצולי השואה שחיים במצוקה. מצד אחד זה טבעי, כאשר מדובר באינסטינקט האנושי. מצוקה עכשווית מעוררת יתר תשומת לב מאשר תקומה, שהיא תאומה למדינת ישראל. המצער הוא שאלה שעומדים בראש המערכות הציבוריות, ההנהגה שלנו, הפוליטית, החברתית, החינוכית, התרבותית, לא שיתפו פעולה כדי להטביע היבט זה בתודעה של העם בישראל והעולם היהודי. להפך, אלה התנכרו לזה מאז ועד היום.

מאמץ זה נשען על הכתפיים של קומץ שרידי השואה. תעצומות הנפש שעמדו להם שם הן אלה שעומדות להם כאן, במדינת היהודים, מאז עלותם לארץ וגם עכשיו. זאת, בחתירה בלתי נלאית  להעביר את המסר למי שאינו מכיר את תוכנו – ורוב הציבור לא מכיר אותו, מכיוון שהממסד מתנכר לנושא לגמרי. ציינתי שזה היה כמעט מאמץ סיזיפי. שכן אותו קומץ שרידים שהציב לעצמו את האתגר נאחז באותו "מעט" בעור שיניו, כדי ללכת קדימה, אם כי תוך  קרטוע בדרך זרועה מכשולים ביורוקרטיים, יד קמוצה ולב אטום של הממסד. אנחנו יצאנו לדרך, עדיין בקצב איטי, אבל המסע התחיל. הוא גם יימשך.

ב-13 בדצמבר התקיים בסינמטק בירושלים אירוע בשם "מצלמות במחוזות הזיכרון", במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי. באותו אירוע הוקרנו קטעים מסרטים בשלבי הפקה אחרונים, אחד מהם בשם "הבריחה – הדור השלישי". שמונה נערים ונערות ישראלים, מכל הקשת החברתית, תרבותית ודתית, יצאו למסע של אלפי קילומטרים בנתיבים שעשו רבבות שרידי השואה בשלהי המלחמה, ביערות, בהרים מושלגים, בנהרות ובכל דרך אפשרית לעבר נמלי הים התיכון, במטרה להגיע לארץ.

זה איננו המסמך התיעודי החזותי הראשון על הבריחה. קדמו לו הסרט של חיים גורי "המכה ה-81" במסגרת טרילוגיה, וכן סרט תיעודי של כתריאל שחורי במסגרת סדרה של המרכז למורשת מודיעין.  גם ההיסטוריון היהודי הבריטי סר מרטין גילברט התייחס לכך בעקיפין בסרט על גטו קובנו והמחתרת שם, שכמה מחבריה השתתפו בארגון "הבריחה".

אבל אלה ברובם היו קטעי התייחסות, כאשר במרכז עמדה ההעפלה, עלייה ב' ועוד סרטי תעודה, שהצד השווה שבהם הוא שהם אינם מתמקדים באחד הפרקים ההרואיים של ניצולי השואה עוד בטרם קום המדינה ובשלהי מלחמת העולם השנייה. שכן הבריחה, על כל הגורמים שבה – חילוץ ניצולים ממחנות, העברתם למקומות מבטחים, דרכי מילוט, זיוף מסמכים לשם העברה בגבולות, שוחד בגבולות, הליכה בנתיבים מסוכנים, שיט בנהרות שוצפים וטיפוס בצוקי הרים – כל אלה אורגנו על ידי ניצולי שואה, בעיקר הפרטיזנים היהודיים, ועל ידם בלבד. בשלב הרבה יותר מאוחר נכנסה לתמונה ההגנה. התיאור המלא והממצה ביותר עד כה מצוי בספרו של יהודה באואר, "הבריחה".

שמונה שיצאו לדרך

וזאת החבורה שיצאה למסע של 3,000 קילומטרים באותם נתיבים שעשו שרידי השואה:

יעל אוביאדו, בת 17, מדריכה בשבט הצופים של שכונת שפירא בתל אביב, גרה עם אמה בדרום תל אביב ואוהבת לצייר. נולדה בארץ ומרגישה ישראלית לכל דבר. היא בת לעובדים זרים מקולומביה.

יהודה פרומן, בן 17, לומד בישיבה תיכונית בתקוע, הבן של הרב מנחם פרומן. אוהב מאוד לטייל וללמוד חסידות. ליהודה לא היה זה דבר פשוט להשתלב בחבורה בכל הנוגע  לשמירת הכשרות ולאור העובדה שהוא הדתי היחיד במסע. אביו דאג שיזכור להניח תפילין.

איתמר קונפינו, בן 17, הנין של אנצו ועדה סירני. הוא מחובר חזק לנושא, שכן סבא-רבא שלו נפל בשבי, כצנחן,  וסבתא-רבא שלו הייתה דמות מובילה בתנועת "הבריחה" באיטליה.

רשי שמאילוב, בן 16, גר בשדרות, עלה מהקווקז בגיל שנה. בן בכור למשפחה חד הורית, אביו נטש את המשפחה כשהיה רשי בן שלוש. רשי הוא מוזיקאי וראפר, בשיריו הוא כותב על העוני והקושי בבית ועל המצב הבטחוני הקשה בשדרות.

גלעד גורל, בן 16, מקריית טבעון, טבעוני ולומד בכיתה אנתרופוסופית. גלעד הוא רקדן ופסנתרן שחולם להקים בית יתומים.

שיר הורוביץ, בת 16, מפתח תקווה, לומדת תיאטרון ושירה. נחשבת לצעירה מחוננת ולומדת לתואר ראשון בתקשורת בבר אילן, מתנדבת בעמותות שונות ומעורבת חברתית. מגיל צעיר מאוד שיר כותבת על השואה, סבא-רבא שלה הצליח לעלות ארצה עם ארגון "הבריחה" ב-1946.

נרדין אליאס, בת 18, ערביה נוצרייה מעכו. לומדת בבית ספר יהודי, הערבייה היחידה בין 600 יהודים. היא מתמודדת בנחישות במציאות הזאת, למרות שזו בחירה שלה. היא יצאה למסע לפולין לפני כשנה ויש לה משיכה למפגשים עם אנשים ממקומות, מדתות ומתרבויות שונות.

ספיר רייכמן, בת 18, תיכוניסטית מפרדס חנה. הבת הבכורה בבית. סיימה תיכון ומחכה להתגייס לצבא.

המדריך של הקבוצה הוא רפאל רודן, בן 34, גדל בגליל, היום שוהה באנגליה אך מדריך סדנאות של בני נוער ערבים ויהודים בגליל.

ואלה היו המשתתפים המבוגרים: טובה זהבי, בת 77, שהלכה בנתיבי הבריחה כשהיא בת שש, צעדה ושיחזרה עכשיו את כל הדרך יחד עם הצעירים. היה גם יוסי חן, בן 76, שהיה במחנה עקורים באוסטריה ואחר כך בתנועת הנקם של אבא קובנר. משתתף אחר היה משה פרומין, שהיה אף הוא בן שש בלבד בבריחה ועשה את כל המסלול מפולין, אוסטריה, איטליה וישראל. באוסטריה הפרידו אותו מאימו והוא פגש אותה שוב במילאנו והגיע איתה לארץ. הוא הגיע לצילומים עם ילדיו ונכדיו.

החיבור להיסטוריה 

הרעיון המקורי להגיע לשמונה נכדים או נינים לאותם ניצולים שארגנו או השתתפו בבריחה התברר מהר כבלתי אפשרי. הנכדים והנינים היו, אבל הסבים והסבתות כבר לא היו. אם פה ושם נותר שריד, לא היה בנמצא אדם שיהיה מסוגל לשחזר את המסע המפרך בכוחות עצמו. מכאן הפתרון שהבמאי והמפיק  הנודע בתחום סרטי התעודה, מיכה שגריר, בשיתוף עם כמה קולנועיים צעירים, ובראשם טל ברדה, המפיקה של סרט "הבריחה"-  היה  פתרון מקורי מאוד. שגריר הוא שאחראי על ההפקות של עמותת "עופות החול", אשר יוזמת ומפיקה סרטי תעודה על תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה.

היפה ברעיון הוא שילובם של צעירים שרובם אינם צאצאים לניצולי שואה, בדיוק כמו המסע לאושוויץ,  אך בהבדל מ"מצעד החיים" לפולין, שם קיימת רק הכרות שטחית עם הנושא כטריגר, בפרויקט "מצלמות במחוזות הזיכרון" ישנה למידה והכרות מעמיקה ובלתי אמצעית בשטח. מדובר במסע הנועז של שרידי השואה בדרכים עקלקלות ומסוכנות אל ארץ ישראל. די לעלעל בחוברת של 70 עמודים שחולקה לצופים ובקטעי הסרטים בסינמטק כדי לעמוד על עוצמת הזיקה הזאת. הילי מויאל התחקירנית הגישה לנו מסמך מתוחקר למופת, שכולל התייחסות היסטורית לנושא, פירוט שמות של מרואיינים ותמצית תוכנן של השיחות, מעורבות של ארגונים מבחוץ כמו הג'וינט, חיילי הבריגדה, המוסד לעלייה ב', תפקוד תנועות הנוער והפרטיזנים בבריחה. כל זאת בנוסף על נספחים במאגר מקוון, שלא לדבר על ציטוט המקורות .

אני רואה לנכון להביא את הקטע הפותח בהקדמה של הילי מויאל:

"כשהתחלתי את פרויקט "הבריחה"  ממש לא ידעתי על המסע המרגש שאני עומדת  לעבור והידע ההיסטורי המאלף שמחכה ומבקש להתגלות, על אחד הפרקים המרתקים בתולדות עמנו. כנערה בתיכון  נחשפתי לסיפורם של ניצולי שואה, סבים וסבתות של חבריי, יצאתי למסע בפולין, כתבתי טקסטים ליום השואה. למדתי כמו כולם על תקופה אפילה זאת ועל התקומה שבאה אחריה. פרק הביניים, בין השואה לבין התקומה, הוזכר בדגש על מפעל ההעפלה. אבל איכשהו את התקופה מסוף המלחמה ועד לעלייה לאוניות המעפילים, בחרו לתאר בתמצית רב, אם בכלל. כאשר  מיכה שגריר הציע לי להשתתף כתחקירנית בסרטו, המידע ההיסטורי שהיה בידיי היה מועט".

אם תלמידה חרוצה ודעתנית כמו הילי מויאל לא ידעה כמעט דבר על "הבריחה", אין ספק שמאות אלפי תלמידים ידעו עוד פחות. ומויאל תחקרה אך ורק את הקטע הזה של שרידי השואה בדרכם לארץ,  היא לא עסקה כלל במה שעשו אותם שרידים לאחר שבאו לכאן, הן בנטילת חלק מסיבי במלחמת העצמאות  ובכל מערכות ישראל והן בתרומתם הרבה בכל התחומים שהביאו את המדינה עד הלום. על כך אתייחס  לקטעי סרט אחר שהוקרן באותו אירוע, אשר נוגע לתרומה  למדינה ובה.

יחד עם מויאל למדו על "הבריחה" גם המפיקה טל ברדה, ובמאים צעירים כמו מני אליאס, מיכל אהרונסון ואחרים וכמובן השמינייה שעומדת במרכז המסע המרתק הזה. חבריה נכחו אומנם באולם, אבל לא הם עלו על דוכן הנואמים, אלא היוצרים הצעירים. זה הוסיף לממד הדיאלוג בין הדור הצעיר לבין ההיסטוריה. בשעה שבדרך כלל, במעמדים הנוגעים לשרידי השואה, לרוב הניצולים הם שמופיעים, לעתים לצד עסקנים שרוצים להיראות במעמדים כאלה. הפעם הוותיק היחיד שהופיע היה המשורר והסופר חתן פרס ישראל חיים גורי. הוא אשר עשה היכרות מקרוב עם הניצולים, וביניהם פעילי הבריחה,  והוא גם כאמור עסק בנושא, במדיום החזותי. הניצולים אמנם סיפרו את הסיפור במסגרת התחקיר או בצילומי הראיונות כאן, אבל המדיום החי להעברת אותו מסר היה הדור הצעיר.

האחראיים לכל הפרויקט של תרומת הניצולים ולאירוע הזה הגיעו למסקנה כי הניצולים מכירים את הסיפורים האלה שחוו אותם על בשרם או על בשר קרוביהם, אך חשוב להמשיך ולספר אותם לדור הצעיר. לאלה שנותרו ולמרות הקושי של רבים מהם להגיע לאירועים כאלו יש סיפוק רב וגאווה לא מועטה גם על מה שהם עשו כאן, ובעיקר על מה שעושה הדור הצעיר לתיעוד הסאגה הזאת. היעד הוא הדור הצעיר.

את הדור השני ייצג באירוע תא"ל אמיר, מן היוזמים של פרויקט "עדים במדים", שבמסגרתו יוצאות מידי שנה משלחות של צה"ל המורכבות  מחיילים ומפקדים לאתרי התופת, בעיקר בפולין. באירוע הופיע גם הצייר מיכאל קובנר, בנו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר, שנמנה עם מארגני הבריחה וגם עם הקבוצה שתכננה מבצעי נקמה בגרמנים, אם כי תוכנית זאת לא התממשה משיקולים מדיניים.

• הכתבה במלואה, כולל דיון בהסרטים האחרים, תתפרסם בזרקור, הבלוג של צבי גיל