קרובת משפחה, עדי מרקוזה הס, שלא נמנתה עם המוטבים של מנעמי הכוח (וההון) של העיתון של המדינה, מוציאה החוצה מסמך מרתק על יחסי כוחות, על פקעת אנושית סבוכה בתוך מסכת משפחתית רווית יצרים, סודות ושקרים. העיסוק ברכילות העסיסית מוצא את צידוקו בעובדה שמשפחה זו היא שעיצבה, וממשיכה לעצב, במידה רבה, את "טעם הקהל" והיא שרקחה את התפריט הלאומי במשך כמה עשורים ועדיין מקפידה לשמר את השפעתה בלי לפגר אחרי הקידמה.

ההגמוניה של ידיעות אחרונות אמנם נסדקה עם עליית ערוצי הטלוויזיה המסחריים ועם כניסת עיתון החינם ישראל היום לשוק עיתונות הפרינט, אבל עדיין הוא העיתון היחיד שאפשר להמר בוודאות על הישרדותו, כשהוא מגובה מסיבית באתר האינטרנט החזק YNET. זאת, בלי להכנס לנבכי הבעלויות של בעלי ידיעות אחרונות בעוד עסקים גדולים, בהם עסקי תקשורת והוצאה לאור.

העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו / עדי מרקוזה הס. הוצאת כרמל ירושלים (2002). הציטוטים המובאים בגרשיים לקוחים מתוך הספר.

עדי מרקוזה הס (להלן עדי מ"ה), בת הדודה המרוחקת של נח מוזס, התחקתה אחר עקבות המשפחה שלא הכירה באופן אישי והקדישה לכך שמונה שנים מחייה, בניסיון לפצח את נוסחת מוזס, את נוסחת ההצלחה של ידיעות אחרונות, כדי ללמוד משהו על "העיתון" המזוהה על ידיה היום כתעשייה. את הספר כתבה, במכוון, ללא ידיעת בעלי העיתון שכן חששה שינסו לטרפד את פרסומו.

בספרה היא מתארת כיצד פינו את מקומן האידיאות לטובת הכסף הגדול, כיצד דחקו בני המשפחה את אלה שלא חפצו ביקרם וכיצד הצליח נוני (ארנון) מוזס, בנו של נח, להיות לשליט יחיד ובלעדי על הממלכה או בניסוחה: "נוני מלך העיתון". המלכות הבלתי מעורערת הזו התעצמה עם הרחקתם של בני הדודים, בעלי מניות בעיתון, ממוקדי הכוח וגם של דב יודקובסקי – אחד מבעלי המניות. בולטים סיפורי שיתופי הפעולה שהפכו לעימותים בין נוני מוזס לבין בני דודיו, זאבי ועודד, שכל אחד בדרכו ויתר על מעורבות בנעשה בעיתון, ועוד שיתוף  פעולה הנמשך עד היום של מימי (מרים) נופך מוזס, מו"ל לאשה ורעיית בן הדוד יצחק, שתודות לגיבוי שלה, שלא היה חף מאינטרסים, ביצר נוני את מעמדו. 

כל ניסיון לתמצת את הסיפור ההיסטורי של העיתון ייתקל בקושי ניכר ללא היכרות עם הסיפורים שמאחורי הקלעים: מסוג הסיפורים שכל מועסק בעיתון וכל מתחרה בענף המדיה היה שמח להיות זבוב על הקיר כשהם התחוללו. זה מה שעושה עבור הקוראים עדי מ"ה בספרה. היא גולשת בין כתיבה אקדמית על סיקור מאורעות בולטים בחיי היישוב והמדינה, בעיקר בשנים המוקדמות להקמת העיתון, לבין סיפור רכילות עסיסי המכיל את כל התבלינים של אינטרסים ורגשות שנמהלו בניהול העיתון. בכתבה הארוכה שכאן מוצגים רק חלק מהסיפורים.

 הדברים אינם גורעים מן המצגת של היסטוריה מרתקת של תאוות שלטון וכוח שאינה יודעת שובע בצד אפליה בין אחים, בין בני דודים, השזורה בספר כחוט השני.

 אם לפרוש בקצרה את היריעה, הרי סיפורו של ידיעות אחרונות מתחיל במשפחת יהודה מוזס שעלה לישראל עם רעייתו מניה וארבעת בניהם, שכבר בילדותם נפערה ביניהם תהום עמוקה בעקבות פרידה כפויה של שני הבנים האמצעיים מן ההורים ברוסיה של ימי מלחמת העולם הראשונה. בסיפור המעורר תחושת אי נוחות, מתואר קו השבר שחצה וחצץ בין האחים לבית יהודה מוזס, כשיהודה ורעייתו החליטו לקחת עימם למסע למוסקבה את בנם הבכור ראובן ואת בנם הצעיר נח, ולהותיר את אלכסנדר ומאיר אצל הסבים. פרידה זו שהתארכה לשלוש שנים בכורח המלחמה, הונצחה לימים ביחסים הפנימיים בין מייסדי השושלת של העיתון והותירה טעם מריר אצל חלק מבניהם. ניתן להעריך שחלק מהרשמים המובאים בספר הם תולדה של שיחות עם חלק מבנותיהם ובניהם.

הפרידה הארוכה ברוסיה הייתה, אולי נקודת השבר שבה נחלקו ארבעת הבנים ביניהם ולא שבו, לעולם, להיות מקשה אחת: "במשך כל חייהם של האחים ניכר רישומו של השסע הזה במשפחה. שניים מן הבנים היו תמיד לצד ההורים וזכו במלוא תשומת ליבם ושניים לא תמיד היו איתם…נח היה ה'בן יקיר' בכל המובנים".

לאחר עלותם ארצה, עוד בשלהי שנות השלושים, החלה ההשתלטות על העיתון בתהליך שמקורו בחטא על רקע אפליה בין האחים, השזורה ביחסי הורים-בנים לאורך הספר שבו מתואר מהלך הדחתו של אלכסנדר מן השליטה בעיתון שרכש בשנת 1939, על ידי אביו יהודה מוזס, לטובת אחיו הצעיר, נח.  לימים, מתואר מאבקו הנחרץ של הבן, נח, על הפקדת השליטה בעיתון בידי בנו, נוני.

"במשפחה סיפרו כי יהודה הציע עסקה לבנו: אלכסנדר יעביר לאביו את הרישיון להוצאת העיתון, את הבעלות ואת ניהולו בפועל ובתמורה יובטח לו כי בית הדפוס שלו יקבל בלעדיות להדפסת העיתון. ועוד הבטחה, שיקבל לצמיתות את הרווחים מרבע מכל המודעות שיתפרסמו בעיתון. למרות שאלכסנדר היה זה שפתח ביזמה של העיתון, לא היסס אביו לערב את הבן הצעיר, נח יקיר לבו, ולתת לו דריסת רגל בניהולו החל מהרגע הראשון".

עזריאל קרליבך (צילום: ויקיפדיה. זאב גלילי)

 הסיפור מסופר בעיקר דרך עיניו של דב יודקובסקי ז"ל שהיה, בלי ספק, האיש שהוביל את ידיעות לצמרת העיתונות הישראלית לאחר מאבק עיקש על הישרדות העיתון בימיו הראשונים ותודות לגיבוש נוסחאות מדויקות ופשוטות לכאורה של עיתונות מצליחה. נוסחאות האומרות: "כתיבה בגובה העיניים, חשיבות התיאור החזותי ומעל הכל האמירה המפורסמת שלו: 'ליצור עיתון שיתקבל באותה מידה בשכונת התקווה ובסלונים של רמת אביב'": נוסחה המלמדת כי אלכס גלעדי לא ממש המציא את מסעודה משדרות, כשדיבר על הקו המנחה של שידורי קשת בערוץ השני.

לעדי מ"ה ניתנה גישה ישירה למידע מרתק על שפע מאבקים מכוערים והיא השכילה לתאר אותם בהרחבה. די בתיעוד של אסיפות בעלי המניות בעיתון כדי לדעת עד כמה היו מאבקים אלה רוויי יצרים ותאוות כוח-הון ושליטה.

יודקובסקי הכיר לפני ולפנים את המערכת המשפחתית הסבוכה של בית מוזס. יהודה מוזס היה בן הדוד של אסתר, אמו של דב. כבחור בודד בן 22 ששרד את השואה והגיע לישראל, הוא אומץ בחום לחיק המשפחה, בעיקר על ידי הסב יהודה מוזס, אביו של נח וסבו של נוני. תרומתו לידיעות אחרונות, כפי שהיא מתוארת בספר, לא תסולא בפז. למרות זאת, עזב את העיתון במפח נפש. אבל הוא שמר בביתו ובעיקר נצר בזכרונו את כל המאורעות שליוו את הסאגה של ייסוד העיתון ושל המראתו המטאורית. הפרוטוקולים של ישיבות בעלי המניות של ידיעות ובהם תיעוד מפורט של מאבקי הכוח שמורים בביתו. רעייתו, לאה, היא שרשמה את הפרוטוקולים של ישיבות אלו לאורך תקופה ארוכה.

 את ידיעות אחרונות ערך, למן יום רכישתו על ידי אלכסנדר בשנת 1939, ד"ר עזריאל קרליבך. העיתון עבר משברים קשים עד לפוטש המפורסם של קרליבך שרוקן בן יום את ידיעות אחרונות מתוכנו ומאנשיו והקים את מעריב. מכתב הפרידה של קרליבך מידיעות אחרונות המצוטט בספר הוא, בעיקר, מופת של יחסי אנוש גרועים, שהובילו לקרע ולשנאה תהומית בין מעריב וידיעות אחרונות במשך עשורים. בין היתר כתב קרליבך ליהודה מוזס: "…אתה האדם החייב לי יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיי… ואתה האדם שהשפיל והכשיל וניצל אותי יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיי. אין אני חש, איפוא, בשום חובה כלפיך… אני החלטתי מה שהחלטתי. העתון החדש בשם "ידיעות מעריב" יוצא. עם כל אנשי המערכת. עם כל אנשי הדפוס. עם כל אנשי המנהלה. מן העורך ועד אחרון המוכרים התימניים… כולם הולכים אתי… הם הולכים, בהתלהבות. למה? מפני שהם יודעים שאתה הפסדת את המערכה". 

למן אותו רגע, ניטש קרב אדירים בין משפחת מוזס על שלוחותיה לבין מעריב ששמר על הבכורה שלו בשוק העיתונות במשך תקופה ארוכה. בסיטואציה של סיכויי הישרדות אפסיים, הפקיד יהודה מוזס בידי שני אנשים מרכזיים את המושכות: דב יודקובסקי, האחיין ניצול השואה והבן נח מוזס. קרב ההישרדות שנמשך למעלה משני עשורים, הפך ברבות הזמן לניצחון סוחף של ידיעות אחרונות, בעיקר תודות לנוסחאות שרקח יודקובסקי . אחרי מסע תלאות במדבר, לא זכה יודקובסקי ליהנות מהארץ המובטחת: הוא זכה בתואר העורך הראשי של העיתון שאותו מילא בפועל במשך שנים, לתקופה מוגבלת בלבד (1986-1989) שהסתיימה בעזיבה מדממת של העיתון שבנה בעשר אצבעות.

הרגע שבו זכה, בדין, בתואר העורך הראשי אירע רק לאחר פרישתו של הרצל רוזנבלום והפך לאפיזודה קצרה, כואבת ומרירה. יודקובסקי עזב את ידיעות אחרונות, הבית שטיפח במשך שנים, כשהוא מושעה מכהונתו בדירקטוריון העיתון בידי בנו של נח, נוני מוזס, שהפך לשליט הכל יכול בעיתון. נוני קידם את משה ורדי לעמדת העורך הראשי.

שמו של יודקובסקי כמעט התאייד לחלוטין מן הרשימה של עושי העיתון, כפי שכתב זאב גלילי, מי שהיה רכז הכתבים של ידיעות אחרונות בבלוג שלו "היגיון בשגעון". האסוציאציה שעורר בגלילי המוסף החגיגי שהוציא ידיעות אחרונות במלאת שבעים שנה ליום היווסדו היא זו של "התקופה החשוכה של הסטאליניזם", בה, כדבריו "נעלמו אנשים בלילות אל הלא נודע ובעקבותיהם גם נעלמו הדפים באנציקלופדיה הסובייטית": במאמר שכתב בשלהי שנת 2009 מציין גלילי: "המוסף, המתיימר לספר את תולדות העיתון, שהגיע להישגים בקנה מידה בינלאומי, מתעלם לחלוטין מן האיש שלמעשה המציא, בנה וערך אותו משך כארבעים שנה – חתן פרס ישראל לתקשורת, דב יודקובסקי. העורך האגדי של העיתון מוזכר בשני משפטים שוליים…" 

מעריב: הוצאה ראשונה . הכיתוב "מעריב" מופיע באותיות קטנות, מתחת לכותרת של ידיעות (צילום: ויקימדיה)

 דברים אלה ממחישים כי אמנם הפך שמו של יודקובסקי לדגל אדום בידיעות. שמו הודר מרשימת יוצרי העיתון, והוא אף עשה את הלא יאומן כשניאות לערוך את מעריב למשך תקופה קצרה שבאה אל קצה עם מותו הפתאומי של רוברט מקסוול, ה"מיליונר" שהותיר אחריו חובות כבדים.

 בתוך כל התקופה שקדמה לעזיבתו את העיתון, התנהלו בחדרי החדרים של ידיעות אחרונות מאבקים בלתי פוסקים, שאף בכירי העיתונאים לא ידעו אודותיהם דבר. מאבקים שהיו פרי של מטענים רגשיים ונפשיים של הישות המסוכסכת של אחים ואחיינים ונשותיהם שהותיר אחריו יהודה מוזס, עד לנוק אאוט של הנכד, נוני.

ואולם, מעבר למאבקים שניטשו בין בעלי העיתון לבין עצמם ניהל ידיעות אחרונות מלחמת הישרדות שכללה מהלכים עסקיים ותוכניים שכל כולם נועדו להגדיל את נתח הקוראים של העיתון ואת עוגת הפרסום. כשידיעות אחרונות כבר קבע יתד ומיצב את עצמו כגורם המשמעותי ביותר בענף העיתונות, התפוצצה גם פרשת האזנות הסתר.
חלק מן המהלכים הכלכליים נראים היום, בעידן ההגבלים העסקיים, שערורייתיים. כך, למשל, ידיעות אחרונות היה שותף של מפלגת השלטון מפא"י שהזרימה לעיתון השקעות והחזיקה מחצית מהבעלות בו עד לשנת 1962. הפרידה הכואבת של תקשורת-שלטון (וכמובן הון) אירעה רק לאחר שעורך מעריב אריה דיסנצ'יק גילה את הסוד הכמוס והחליט לשתף בו את מו"ל הארץ גרשם שוקן.

הטוטו, נתן לידיעות אחרונות בלעדיות ללא מכרז על פרסום תמורת אחוזים מההכנסות : הסכם שארך בין השנים 1958 ו- 1984, וגם הוא לא הסתיים מרצון של מי מהצדדים, אלא רק לאחר שההתאחדות לספורט חטפה ביקורת על התנהלותה הקלוקלת. התנהלות שחוקיותה מוטלת בספק גדול.

כריכת הספר "העיתון"

במקביל, נעשו ניסיונות לרענן את העיתון כדי להציע לקוראים מוצר יותר אטרקטיבי. אחד הניסיונות המשעשעים (מן הסתם לא את הצדדים למלחמת העולם שניטשה סביבו)  שנעשו בתחום זה, עוד בשנת 1964 שבה דשדש ידיעות אחרונות מאחורי מעריב, היה בהקמת מדור "ציפור הנפש". מדור שהעיד על הניסיון של יודקובסקי לקרוא את המפה. לאחר התייעצות עם יעקב אגמון, הוא גייס צוות כותבים נונקונפורמיסטים ובהם עמוס קינן, חיים חפר, דן בן אמוץ , יגאל תומרקין ובועז עברון. המדור היה פצצת רייטינג שערורייתית, אלא שחייו נמשכו כעשרה חודשים בלבד. הפיצוץ היה בלתי נמנע, לאחר שכותבי המדור התגייסו כאחד לצידו של אורי דייויס הפציפיסט שהואשם בעריקה, שבת רעב מול מנהל מקרקעי ישראל בגלל הפקעת אדמות ובחר להתגורר בדיר אל אסד: על כך חטף מאסר על תנאי לחצי שנה בעוון "הסגת גבול". שלום רוזנפלד ממעריב וד"ר הרצל רוזנבלום, עורך ידיעות אחרונות הפטריוט, תקפו כאחד את כותבי המדור ורוזנבלום כינה, מעל דפי העיתון שבו הם כותבים, את אנשי ציפור הנפש בכינוי הגנאי (לטעמו) "ביטניקים", והאשימם בשיתוף פעולה עם אויבי המדינה, אלא שהוא דרך על נקודה רגישה כשציין במאמרו כי אחד מהם, הואשם בניסיון רצח כביכול בעבר. הכוונה הייתה לעמוס קינן שזוכה מאשמה על חשד בהשלכת פצצה ליד בית שר התחבורה דוד פנקס. הדברים פתחו את חרצובות לשונו של דן בן אמוץ: "באופן כללי חוזר ד"ר רוזנבלום ולועס את נימוקיו של מר שלום רוזנפלד במעריב נגד האמנים שהצטרפו למאבקו של אורי דייויס. אלא שהוא עושה זאת בפחות כשרון ובפחדנות ראויה לרחמים…" והוסיף, בהתייחס לרוזנבלום: "מגבב קש, מפריח מוץ ומעלה אבק עד מחנק…אדם קטן היושב על כסא עיתונאי סטנדרטי, כשרגליו מתנדנדות באוויר וראשו מרחף בספרות העליונות של הקיוסקים".נח מוזס סירב לפרסם את הטור של דב"א בעיתון שעורך רוזנבלום, אז דב"א העביר את טורו לעיתון "העולם הזה". התוצאה הייתה סגירה של "ציפור הנפש", אלא שיודקובסקי שראה לנגד עיניו את טובת הרייטינג, מיהר לדוג את כותבי המדור, אחד אחד ובאין רואה ולהשיבם למדור חדש בעיתון, בלי דב"א. כך קמו העמודים האדומים- שזכו לכינוי עמודי הפתח. "כפולה אדומה שחייתה 30 שנה".

 המחברת מציינת כי מאז יודקובסקי, לא קם לידיעות אחרונות עורך בעל שעור קומה כשלו. את יודקובסקי החליף, לסירוגין, משה ורדי שהכניס לעיתון רוח חדשה, בעיקר בתחום המגזיני,  עד לעזיבתו הזמנית על רקע האזנות לאישים, בהם יודקובסקי. אט אט ובהדרגה החלו למנות לתפקיד העורך בובות ממלאות רצון המו"ל החזק, בעיקר לאחר כהונותיהם של יורשי יודקובסקי, משה ורדי ואלון שליו. עדי מ"ה מתעכבת, ובצדק רב, על המאבק הכמעט עקוב מדם של משה ורדי, יורשו של יודקובסקי ובנו של ד"ר הרצל רוזנבלום, על הבכורה בעיתון.

 צדק פואטי?

יודקובסקי מונה כעורך ראשי לאחר לכתו של רוזנבלום, שאם לשפוט לפי התבטאויותיה של עדי מ"ה , לא רחש לו יודקובסקי הערכה רבה. לימים, החליף בנו של רוזנבלום, משה ורדי, את יודקובסקי. המאבק היה מכוער ואף גלש למחוזות שחוקיותם מוטלת בספק.

דווקא יודקובסקי , מתארת עדי מ"ה, הוא שקידם את ורדי בשל כשרון העריכה ועימוד עמודי החדשות שהפגין: "דב התרגל להיעזר בו ולסמוך עליו. במשך הזמן נוכח דב כי ורדי אינו אהוד על אנשי המערכת האחרים, אך לא ייחס לכך חשיבות יתרה. ורדי, לדברי אחד העיתונאים, היה 'אמן ביצירת יחסי אנוש גרועים'".

אחד הבקיעים בין השניים פרצו, למשל, כשהחליט יודקובסקי למנות את אדם ברוך לתפקיד בכיר, מה שאיים על מעמדו של ורדי שציפה לקידום לתפקיד רכז מערכת מתפקידו כראש דסק החדשות: "כאשר הופיע אדם ברוך בעיתון במעמד בכיר של עורך על למקומונים נפגע משה ורדי עד עמקי נשמתו. הוא הגיב כאילו חטף זה עתה סטירה מדב והיה משוכנע שאדם ברוך בא כדי לדחוק אותו ממקומו…. מי שהניב תועלת מתגובתו הפרנואידית של ורדי היה נח. נח מצא הזדמנויות שונות לעקוץ את ורדי ולרמוז לו שדב הנערץ שלו מצא לו בן חסות חדש, וורדי היה קשוב לרמזים כאלה": בדברים אלה מתארת המחברת גם את הסדקים הראשונים שנבקעו, לדבריה, ביחסי נח ודוב יודקובסקי. מערכת יחסים מורכבת המתוארת בידיה בפרוטרוט, ומתעדת את דרכם המשותפת וארוכת השנים, החל מימי המאבק מול עזריאל קרליבך שניצח על הפוטש במהלכו נטש את העיתון בן לילה כל צוותו המקצועי ועבר למעריב, והותיר את ידיעות אחרונות עירום ועריה. רק התושייה של הצמד בצלו של האב יהודה מוזס, היא שהצילה את העיתון באותו לילה מכליה מוחלטת. נח שימר מערכת יחסים של שיתוף פעולה עם דב, אבל, תמיד חרה לו, כפי שמתואר בספר, הדימוי האינטלקטואלי של דב וזיהויו כאיש רוח, למול תדמית הסוחר שדבקה באביו יהודה, ולימים גם בו.

לאחר מותו הטראגי של נח מוזס בתאונת דרכים בסוף שנת 1985, נכנס יורשו נוני למאבק חזיתי מול יודקובסקי על עתידו של ורדי . ביולי 1986, נערכה ישיבה של הגוף המנהל של העיתון בעקבות מכתב מעורך דין, שבו איים ורדי בהתפטרות ובתביעת פיצויים בגלל אי מילוי ההבטחה לקידומו עם מינוי דב כעורך ראשי. נוני דרש מיודקובסקי להיענות לתביעת ורדי: "בישיבה האשים נוני את דב כי הפר הבטחה מפורשת שניתנה לורדי.. מדובר בהפרה של הבטחה שאף ניתנה בכתב, אמר נוני, והפרת ההבטחה הזאת לא רק שאינה מוצדקת, אלא היא גם מכפישה את זכרו של אביו".

 אחד המאפיינים הבולטים של התנהלות ראשי העיתון היה השפה הכפולה, הדואליות שנעה על הרצף של מראית העין ושל הבועה הרוחשת מאחורי הקלעים שהתאפיינה בשירקע'ס, בחתימות סודיות על מסמכי הבנות, בהסתרת מידע מבעלי זכויות ובשיטת ניהול פטריארכלית שלא נטשה את דרכו של העיתון עד היום. השיטה הזו הולידה לימים חשיפת מעקבים אחר אנשים, מצלמות שהושתלו במסדרונות העיתון, וחשדות, שחלקם אומתו, להאזנות סתר לראשי העיתון ולמתחרים. חשדות  שחקירות משטרה לא קילפו עד תום את כל המעטה שהונח עליהן בדקדקנות ובזהירות.

הספר אינו חף מתחושותיה האישיות ומעמדותיה הפוליטיות של הכותבת, ומן הסתם, גם של מרואייניה, ואולם אי אפשר להתווכח עם עובדות.

נוני החדיר לידיעות שפה אחרת. הוא מינה לתפקידים בכירים אנשים עם קבלות בתחום של דיכוי עובדים וקיצוץ בהוצאות. בד בבד, הוא לא חדל להיות ער לכל שינוי קטן בשוק כדי לשמר את יתרונו היחסי.

 בנימה אישית:

כקוראת, ובעיקר כמי שסיקרה את ענף התקשורת בשנים הקריטיות של תקופת כניסת התחרות של הטלוויזיה המסחרית, חשתי כי הסאגה המוצגת בספר לא תמה. השנים הסוערות בהן דב יודקובסקי כבר לא היה העורך הראשי של ידיעות אחרונות וגם מקורות מידע אחרים ששירתו את הכותבת, ככל הנראה מתוך משפחת מוזס, כבר נושלו מעמדותיהם בעיתון, החלו את הפרק השני באותה סאגה. פרק שבו חדירת הטלוויזיה המסחרית והתחרות מכוון האינטרנט מאיימים על המשך חיי עיתונות הדפוס.

עדי מ"ה מתארת את החששות הכבדים של ראשי ידיעות אחרונות מפני עליית המקומונים ובראשם "כל העיר" הירושלמי מבית שוקן. היא מתארת את התזזית שיצר בשוק העיתון החדש והחצוף מבית שוקן "חדשות", היא מתארת את החששות מפני עליית הטלוויזיה המסחרית ואת הניסיונות לדחוק את הקץ ולמנוע את עלייתה. לא ברור מדוע לא הצליח שוקן למנף את "חדשות" ואת המקומונים שאכן איימו לתקופת מה על ההגמוניה של ידיעות. שאלה המחזקת את תחושת הכוח של ידיעות בהובלת נוני מוזס, שתמיד היה על המשמר והוביל למהלכים שיתנו מענה לכל גחמה או איום שצץ בשוק המדיה: שיטה שהוכיחה את עצמה עד כה.

אחד המשברים האישיים הגדולים בעיתון היה על רקע הקמת "ידיעות תקשורת": הגוף הנפרד שהופקד על הוצאת המקומונים (כמענה ליוזמת שוקן) והפקעתם מידי העורך הראשי של העיתון יודקובסקי. בדיוק בחודש שבו עזב יודקובסקי את ידיעות אחרונות וצעד החוצה כשהוא מותיר לידיעות את המאבקים הצפויים סביב חידושי ענף התקשורת, הועברתי אני מהמקומון הירושלמי אל ידיעות אחרונות ככתבת תקשורת. "כתבת רשות השידור" כינו זאת אז. התקופה הזו, שבה יודקובסקי כבר לא היה בידיעות, מתועדת בספרה של עדי מ"ה בצורה חלקית ואינו כולל את החלטת ידיעות אחרונות להיכנס לזירה של הטלוויזיה המסחרית כשחקן פעיל, מרגע שהוברר לו כי לא יוכל יותר להביא לדחיית המכרז להפעלתו. ידיעות אחרונות מילא מקום מרכזי ומוביל בחברת רשת בערוץ השני וכידוע זכה במכרז להפעלתו. הממונה על ההגבלים העסקיים הכריז בשנת 1995 על ידיעות אחרונות כמונופול ובכך, חייב את העיתון למכור את מניותיו בחברת רשת. בשנת 2010 התקבלה בקשת העיתון ולנוכח עליית התפוצה של העיתון ישראל היום, חדל ידיעות להיות מונופול והוא יכול לשוב ולקחת חלק בתעשיית הטלוויזיה המסחרית.

מאחורי הקלעים, בתקופה זו, עשה נוני מוזס מינויים משמעותיים שהיו עתידים להשפיע על עתידו של העיתון ועל מראהו עד היום. רעשי הלוואי של מדיניות זו מורגשים בכל ענף המדיה הסובל באחרונה ממשבר המאיים על קיומו, בעיקר בענף עיתונות הפרינט. אחד המינויים המשמעותיים ביותר בזירה זו היה של יעקב כפיר. מינואר 98' מציינת מ"ה, היה ידיעות אחרונות בשליטה מלאה של נוני מוזס: הוא מינה כמשנה למנכ"ל את יעקב כפיר, שכבר רשם לו רקורד של "מייעל" כשכיהן כ מנכ"ל חדשות ולימים עבר לעיתון הארץ, שם יצר את העברת העיתונאים להעסקה בחוזים אישיים. משם, 'קפץ' ב-92' לכסא מנכ"ל מעריב. כמו הבוס (נוני) אומרת מ"ה, חשב יעקב כפיר "שאפשר להשיג את המכסימום מהעובדים אם הם יחששו די הצורך למקום עבודתם".

"ההכרח לעמוד בתחרות עם הטלוויזיה, שהסתמן כבר מסוף שנות השמונים וביתר שאת מתחילת שנות התשעים..כפה על שני העיתונים תגובות דומות מאוד" מציינת הכותבת ומציינת את הקדשת החשיבות לצד החזותי, ולריבוי מוספים: "הצבע נעשה יותר חשוב מהתוכן.. למעשה כבר לא ברור אם מדובר בעיתון מצליח או בעסק תקשורת מצליח…מרכז כוח בעל עוצמה אדירה. ובמסגרת מלחמת הקיום שלו הוא אינו מהסס להשתמש בעוצמתו כדי להגן על האינטרסים שלו, כמוהו כיריביו. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות המתקבלות לעתים בדרגים הפוליטיים, דוגמת ההחלטות המקלות על הזכיינים של ערוץ 2".

ואכן, קריאה בספר מלמדת פרק חשוב בתהליכים שעברה העיתונות מימי ערב קום המדינה ועד היום. היום, "עיתונאי טוב" אינו נמדד בכישוריו, אלא בעיקר בקשריו. עיתונאי טוב הוא עיתונאי שמועיל לתעשייה, שיודע לספק לבעלים את "הסחורה" והסחורה הזו אינה, בהכרח, מתחומי העבודה העיתונאית.הנה משהו שלא השכלתי ללמוד כשהייתי בתוך המערכת- והספר הזה לימד אותי.