שרה פון שוורצה: "אני רוצה שהקהל ישנא אותי בתחילת ההצגה"

בראיון מיוחד לרגל העלאת מחזה הביכורים שלה, "בין שני עולמות", מדברת השחקנית שרה פון שוורצה על הכל. על הזהות היהודית: "אני לא מבינה מה בי יהודי". על היטלר: "אפילו הוא היה ילד בארגז חול". על לימודי השואה: "אני לא מסכימה עם הדרך שבה כולנו מקדשים את הזיכרון". ועל החיים עם גבר הצעיר ממנה ב-14 שנים: "מה מיוחד בזה? אם הייתי מוצאת קקטוס שהיה גורם לי להתרגש, הייתי חיה עם הקקטוס"

Print Friendly

"אני מרגישה חיבור לכאב של העם היהודי ושל העם הגרמני". פון שוורצה. צילום: ענבל כהן-חמו

"תכתבי", היא אמרה לה, "תכתבי". והשחקנית שרה פון שוורצה, 44, המוכרת כאחת שבדרך כלל לא עושה מה שאומרים לה, נענתה לאתגר שהציבה בפניה היועצת האישית שלה – והרימה את הכפפה. התוצאה לכך היא מעבר לכל המצופה. "בין שני עולמות", מחזה הביכורים שלה, שלתוכו יצקה את סיפור-חייה הייחודי, מועלה בתיאטרון הקאמרי בקופרודוקציה ישראלית-גרמנית מטלטלת וצובטת לב.

"לדיסלקטית כמוני לא היה פשוט לכתוב, אבל עשיתי את זה", היא אומרת. "כתבתי את המחזה במשך חודש בחופש הגדול עם הילדים על הראש (יש לה שלוש בנות – גאיה, אמה ואליה). משפט, כביסה; משפט, חביתה; משפט, שיעורי-בית; משפט, חתול. לא היה צורך לשנות, רק לקצר, כי הכברתי במילים. מי שעזר לי היה רפי תבור, שאיתו עשיתי את הקריאה של המחזה בתיאטרון תמונע".

חודש של כתיבה ולמעלה מארבע שנים של הכנות.

"ככה זה כשמדובר בקופרודוקציה, עד שהצטרף להפקה של הקאמרי תיאטרון ה'שאושפילבונה' בשטוטגרט, שהמנהל שלו, מנפרד לנגנר, הרים את הכפפה ולקח על עצמו את הבימוי".

בהצגה בשטוטגרט שיחקה פון שוורצה עם שני שחקנים גרמנים. מהם קורנליה הייזה משחקת גם בגרסה הישראלית, שבה מופיע גם אלי גורנשטיין. הקפיצה בין השפות נעשית כשברקע מוקרן באופן רציף התרגום.

העמדת את הזהות הישראלית שלך במבחן בהיותך בגרמניה?

"אין לי זהות ישראלית או גרמנית. אני שרה פון שוורצה. נקודה. מה שברור הוא שלו הייתי חיה שם, לא הייתי מה שאני היום, תוך שילוב קריירה וגידול ילדים. בחודשיים וחצי שהייתי בגרמניה היה לי מאוד נוח, אבל הבנות שלי חסרו לי. היה לי קשה פתאום לא להכין סנדביצ'ים בבוקר או לא לעשות כביסה. בחודש הראשון הייתי הרבה בטלפון עם הארץ, לדעת אם זאת הלכה לחוג או לא. כקונטרול פריק, אני כנראה צריכה להיות כל הזמן בשליטה".

אבל יכולת להתרכז שם בעניין עצמו, בהצגה.

"לא יכולתי גם שם להתנתק, לפחות בראש, וזכרתי כל הזמן שאני צריכה לקיים את הילדים שלי. אין לי ספונסר שיממן אותי ויאפשר לי לשבת ולכתוב בראש שקט. הרי גנבתי את הזמן כדי לכתוב את המחזה הזה".

"לרבנות לא אכנס גם אם יסחבו אותי עם שישה סוסים". פון שוורצה. צילום: ענבל כהן-חמו

כיצד קיבלו הגרמנים את האמת במחזה, שאת מטיחה להם בפנים?

"הם דווקא נורא דאגו לכם, הישראלים, איך יקבלו פה ביקורת שיש לי על הדת. אמנם אני מתקיפה, אבל רק בכאילו, מפני שאני מאפשרת גם השמעת קול אחר ותגובה. אין במחזה צודק ולא צודק. השתדלתי להציג במחזה שאלות, אבל לא לקבוע מי צודק, כי אני לא חושבת שיש אמת אחת".

אבל אין חולק שבנוגע לשואה יש אמת אחת.

"יש אמת אבסולוטית שזה היה נורא, אבל לגבי איך שמתמודדים עם השואה יש הרבה אמיתות. בהצגה בגרמניה היה המון בכי והושמעו וידויים קשים. כומר אחד אפילו מצא תמונה של סבא-רבא שלי שהיה כומר בזרם רפורמי בין הקתולים".

איך זה לשחק בגרמנית?

"זה היה קשה בשבילי. כמו שמישהו רגיל לנגן בפסנתר ופתאום הוא צריך לנגן בכינור. ושם הם מנגנים בכינור. כל המנטליות של השפה היא אחרת. הם אוכלים את השפה. הם משחקים אותה. והכל עם הבעות פנים ותנועות גוף. אנחנו, לעומת זאת, משתמשים בעברית כדי לבטא את עצמנו ובדיבור צבאי קצר ומהיר. כשהגעתי לחזרות בשטוטגרט, יריתי את הטקסט כמו שאנחנו יורים בעברית".

האם הייתה התנגשות בין השחקנית לבין המחזאית שבך?

"זה לא היה פשוט, בפרט כשבהתחלה ביים את ההצגה גונטר בייליץ, שהיה מעיר לי על הכתיבה לפני שהוחלף. נתתי לו להבין שבחזרה אני שחקנית, לא מחזאית. אם ירצה לדבר על הכתיבה, אז אחר כך. אפילו הצעתי לקחת שחקנית אחרת במקומי, מה גם שאני קצת מבוגרת לתפקיד, אבל הם התעקשו עלי".

היו לך חששות מהעלאת ההצגה בארץ?

"כן, היו. חשבתי שייכנסו בי קצת יותר בגלל שאני נוגעת בטבואים, מה שאני לא עושה כאן בדרך כלל. הרי האשמה עובדת. מה שאומרות בהצגה שלוש הדמויות הם פחות או יותר קונפליקטים שלי".

למשל.

"אני חלוקה עם מה שהולך פה עם הדת. זה לא הגיוני שהדת, שהיא משהו פרטי בין אדם לבין אלוהיו, תשתלט ככה על מדינה. לא נראה לי סביר הדבר הזה. אבל בגלל שבמחזה אני מביאה את כל הקולות, גם הגנתי על הדת. כמו כן אני לא מסכימה איך שכולנו מקדשים את זכרון השואה והגבורה. לדעתי, אם יש טראומה פרטית, מנסים להשתחרר ממנה ולא מקדשים אותה. אני, לדוגמה, לא מאפשרת לטראומה לנהל את חיי. אני רואה מה שמלמדים את הילדים בבית הספר – ואני חושבת שנעשית כאן שגיאה".

כיצד היו צריכים לנהוג במקרה הזה?

"לזכור, אבל לחפש דרך איך להיבנות מזה. לא לפחד. לא מוצדק לפחד בחיים הפרטיים,  גם לא כעם. זה לא בריא. ואם יש דמוקרטיה, היא אמורה להיות לכולם. אבל אם זה לא קורה ככה, הרי זה מפני שאנחנו חושבים בקבוצות ובלאומנות וכך אנחנו נכנסים לדרך ללא מוצא".

"כולם היו נאצים. אבל מהמשפחה שלי לא שירתו באס.אס". פון שוורצה. צילום: ענבל כהן-חמו

היה קשה לשכנע את השחקנית הגרמנייה קורנליה הייזה לשחק גם בגרסה הישראלית של ההצגה?

"להיפך. היא רצתה נורא. משהו קוסם פה לגרמנים. יש לי בת-דודה שכל הזמן באה הנה. אנחנו מקטרים והחיים פה קשים, אבל יש תקווה. אני עדיין מאמינה שאפשר אחרת ואולי עוד ניתן לעלות על דרך המלך ולשנות דברים. הרי יש כאן המון אנשים מדהימים".

לא תחליפי את המקום הזה במקום אחר?

"אני לא יודעת. כרגע אני פה והרגע הזה נמשך לי כמעט כל החיים".

מה קורנליה אומרת עלינו?

"היא חושבת שנורא קולני פה. בתיאטרון, למשל, שם אין דבר כזה רעש מאחורי הקלעים. יש כבוד לריכוז של השחקן. שקט בחדר ההלבשה. שקט בחדר האיפור. כאן בגלל הפרעת הקשב אני מבקשת מהעובדים לא להרעיש. כולם אוהבים אותי בקאמרי ויודעים ששרה צריכה שקט מאחורי הקלעים ומכבדים את זה. בגרמניה זה מובן מאליו. באשר לקורנליה, נראה לי שבסך הכל היא מאוד נהנית לשחק כאן".

שם שיחק אתכן שחקן גרמני, כאן החלטתם לשתף שחקן ישראלי, אלי גורנשטיין, שמעולם לא שיחקתי איתו על במה אחת.

"אלי נפלא בהצגה, הוא דווקא לא בחירה צפויה מפני שבמציאות הוא מאוד שונה מהטיפוס שהוא משחק בהצגה. אבל הוא קרא את המחזה ומייד התחבר אליו ברמה רגשית מאוד גבוהה. אם הוא התחבר ככה למחזה שלי, איך יכולנו לוותר עליו? מה גם שכנגן צ'לו יש לו שמיעה מוזיקלית מדהימה, שעוזרת לו במשחק בשפה הגרמנית, שהוא יודע אותה, אבל בדרך כלל לא מדבר בה ביום-יום. מעבר להכל, הוא א-מענטש".

בהצגה את משחקת בהצגה את רות, בת של גרים גרמנים, כפי שאת במציאות, שחוזרת מישראל לגרמניה, למינכן, ומתפרצת כרוח סערה לבית שבו אביך, אברהם, חי עם סבינה, זוגתו הגרמניה, ואז צצות כל האמיתות.

"הקצנתי את הדמות של רות. אני לא כזאת טרוריסטית. אני רוצה  שהקהל ישנא אותי בתחילת ההצגה ולאט-לאט יבין מה מסתתר מאחורי הדמות. מי היא באמת. כל אחד והסיפור שלו. אפילו היטלר היה ילד בארגז חול. בהצגה מובא הסיפור של כל אחת משלוש הדמויות, אבל לא עד הסוף".

במחזה שלה מתמרנת פון שוורצה בין מציאות לבין בדיה. כאן, אולי, המקום לעשות סדר בדברים. היא נולדה במינכן ב-68' כיהודייה. "מרד הצעירים" ששטף את אירופה זמן קצר קודם לכן, טלטל את הוריה עד כדי גיור כהלכה. "בשנים ההן זה לא היה שלאגר להיות גרמני, כשבני הדור הצעיר התחבטו עם האשמה הקולקטיבית שרבצה על העם שלהם מאז השואה", היא אומרת.

אביה, דיטר, אדריכל, צייר ופסל, הפך לגרשום ואמה, ביאטה, מתרגמת במקצועה, הפכה לאסתר. "הם היו ילדים קטנים במלחמה", אומרת פון שוורצה.

והוריהם, הסבא והסבתא שלך?

"הם לא היו במיליה החברתי שעשה דברים שליליים במלחמה. אף אחד מהמשפחות שלהם לא היה ביחידות הבעייתיות, אבל כולם לבשו מדים וידעו מה קרה. באיזשהו שלב הבנתי שהמדים שראיתי באלבומי המשפחה לא בדיוק טובים. כשהתחלתי להתעמק שם, ראיתי את היטלר באלבום באיזה מצעד. כילדה, פחדתי שהמוסד יגלה אצלנו צילומים כאלה וישימו אותנו בכלא. זאת, כשכל הבניין שבו גרנו בארץ היה של ניצולי-שואה".

ובשורה התחתונה?

"כולם היו בתקופה ההיא נאצים. כולם שירתו בצבא. אבל מהמשפחה שלי לא שירתו באס.אס".

פון שוורצה הייתה בת שנתים, כשעלתה ארצה. משפחת גרים דתית בלב החילוניות התל-אביבית. "הייתי ילדה בחצאית פליסה ועם גרביונים. לאן שהלכתי תמיד הייתי שונה, תמיד הייתי חריגה. כששיחקתי ב'מעורב ירושלמי', היה לי פלשבק חזק אל התקופה הדתית שלי. שם הבנתי מדוע בחיים לא אחזור אליה. נזכרתי שכאשר הייתי ילדה בת שבע ובתפילה היה עלי לומר 'ברוך שעשני כדברו', לעומת ה'ברוך שלא עשני אשה' של הבנים, נהגתי לומר 'ברוך שלא עשני גבר'. תמיד חרה לי חוסר השוויון בצד האורתודוכסי של הדת".

"כיפה שחורה, כיפה סרוגה, כיפה סרוגה ואחרי זה שום דבר", כך היא מתארת בהומור את הפיחות בדתיות במשפחתה. "כילדה קטנה הבנתי שכל הדיבורים של לספור שלוש שעות בין בשר לחלב ולשים סכין באדמה אם נגע בחלב, הם שטויות. בפרט כשראיתי את אבא שלי אוכל צדפות. מכרו לי בלוף ברמה בינלאומית. אם הם החליפו טמטום בטמטום, האם היה עלי לשתף איתם פעולה?"

"אלי התחבר למחזה ברמה רגשית מאוד גבוהה". גורנשטיין. צילום: ענבל כהן-חמו

קו פרשת המים של אביה, שעשה כאן חיל במקצועו, עבר במלחמת לבנון, שבה שירת, כפי שעבר על אברהם, גיבור המחזה. "זה הרס את המשפחה שלנו", היא מציינת. אביה ואחיה, יורם, שהיה לאדריכל בעקבות אביו, עזבו את הארץ לגרמניה לאחר פרידת הוריה. האב, כעת בן 73, גר כמו אברהם שבמחזה במינכן, עוסק בציור ומעורה בקהילה היהודית.

פון שוורצה איננה מפסיקה להפתיע. כשהיא נשאלת על אחיה אם נותר נאמן ליהדות, היא אומרת: "יורם בעצם אתאיסט בלי דת, כמו כל המשפחה שלנו, כולל אותי. אין לנו דת. אני לא ממש יהודייה, אבל גם לא פרוטסטנטית. אפילו שנולדתי לאחר שהוריי התגיירו, אני לא כותבת בשום מקום על עצמי שאני יהודייה, כשם שאני לא מקשרת את עצמי לשום דת אחרת. לרבנות לא אכנס גם אם יסחבו אותי עם שישה סוסים. אני אדם מאוד מאמין, אבל בלי דת.

"אין לי חיבור לדבר הזה. אמנם אני יודעת על היהדות יותר מאשר על הכנסייה. השירים של חנוכה ושל פסח מוכרים לי יותר מאשר לרוב היהודים שאני מכירה. אני לא מבינה מה בי יהודי. אין לי תחושה כזאת. אם כבר, אני מרגישה חיבור לכאב של העם היהודי. אני מרגישה חיבור לכאב של העם הגרמני. כי זה קשור להיסטוריה שלי".

למרות דברים אלה, שכנעה מאוד בתפקיד לאה שדה החרדית בסדרת הטלוויזיה "מעורב ירושלמי", וב"סרוגים" שיחקה מנהלת אולפנה. "כשיש תפקיד, אני עושה אותו".

שלוש הנשים במשפחת פון שוורצה נשארו בארץ. האם מתרגמת, האחות דינה פסיכולוגית. פון שוורצה הייתה במרחק נגיעה משיבה לארץ הולדתה. "כשסיימתי כאן את התיכון, חשבתי ללמוד ציור ופיסול בגרמניה. כשהגעתי לשם, הרגשתי חסרת ביטחון והייתי כמו עלה נידף. מסתבר שכאן הרגשתי כל הזמן בטוחה יותר".

כשהתגייסה לצה"ל לא חשבה בכלל על להקה צבאית. היא שירתה כמראיינת-מאבחנת פסיכוטכנית ומאסה עד מהרה בתפקיד הזה. "בצבא סירבתי לגעת בנשק. התחשבו בי. בחיים לא אגע בנשק".

למשחק הגיעה באקראי. היא התלוותה לחברה שהלכה להיבחן ב"בית צבי" וברור מי מבין השתיים התקבלה. שם דבק בה תג של מצוינות ומהלימודים "נחטפה" לתיאטרון באר-שבע. "מאז אני כל הזמן עובדת ויולדת". מהר מאוד הגיעה לקאמרי ורכשה לעצמה מעמד של שחקנית מוערכת.

תפקיד ללי בהצגת "חברות הכי טובות", מאת ענת גוב ובבימוי עדנה מזי"א, היווה מפנה לגביה והכניס אותה ללב הישראליות. "שם היה לי המפגש עם ענת המדהימה, שגם שיחקתי במחזה נוסף שלה, "אוי, אלוהים". אצל ענת היה צריך לשחק מאוד פשוט, מאוד נקי ומאוד מלא. האמהות בלטה אצלה. אחרי 'חברות הכי טובות' הפסקתי להתנצל שאני ממהרת כל הזמן לילדים שלי. היה שם מפגש של נשים מצליחות, כולן אמהות עם סדר עדיפות מאוד ברור. בנושא הזה עשינו מהפך בתיאטרון הישראלי".

לאחר זמן רב שבו לא חרגה מהקאמרי, זלגה בשנים האחרונות לבית לסין ולתמונע, אם כי נותרה נטועה בקאמרי. "אם קיבלתי קביעות, שאזרוק אותה כשיש לי שלושה ילדים? יש מפעל וחייבים לקיים אותו. אם אמות, מה יהיה רשום? שאני אמא של הבנות שלי. זה לפני הכל".

שנים רבות הייתה מוכרת כאשה של גבר אחד, אבי בנותיה, מעצב התפאורה אבי שכווי. "כמו שקורה אצל לא מעט זוגות, זה נגמר אצלנו", היא מספרת. "נפרדנו עם המון כבוד ובלי כיסוחים, גם לטובת הבנות שלנו".

אם שכווי מבוגר ממנה בתשע שנים, פון שוורצה מגלה מקוריות נועזת גם בחייה האישיים, כשבן זוגה הנוכחי, הקולנוען איתמר לוריא, צעיר ממנה בלא פחות מ-14 שנים ומעורה בעשייתה האמנותית. "מה המיוחד בזה?", היא כביכול תוהה. "למה להכניס למגרות? אם הייתי מוצאת קקטוס שהיה גורם לי להתרגש, הייתי חיה עם הקקטוס".

אשה פעלתנית, פון שוורצה. בין השאר היא בוגרת קורס גישור, לפיו אם היה מתגשם "חזון הקקטוס", היא הייתה יודעת איך להסתדר איתו. בנוסף היא פעילה בתחום הוראת משחק. כמו דבורה עמלנית היא מתעופפת בין סדנאות שונות ומלמדת ב"בית צבי". "אני אוהבת ללמד ובשיטה שלי".

בקאמרי פון שוורצה משחקת רק בהצגתה, "בין שני עולמות". מהצגותיה האחרות שם ניתקה כשנסעה לשטוטגרט. קורה שהגשמה עצמית גובה מחיר. התפקיד הבא לוט בערפל. "אני לא ממהרת", היא מבהירה. "קודם כל אני צריכה לנוח. אני נורא-נורא עייפה".

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.