כשבאים לארץ תיירים מחו"ל, חלק מההתפעלות נובע מהמדינה המשתרעת על שטח קטן, ועם זאת מכילה את כל סוגי האקלים: ים, הר, עמק ומדבר. כשהגעתי יחד עם האורחים הרבים בהיכל התרבות בלוד לצפות בהקרנת בכורה של הסדרה הדוקומנטרית של אורי רוזווקס ואייל בלחסן  על אודות העיר "לוד – בין יאוש לתקווה", זה היה כמו לפגוש ערימה של דורות, תרבויות, נוף אנושי כל כך מגוון ומקוטב, בעיר כל כך קטנה – עד שנדמה לך שמדובר בליהוק מגמתי.

כשאת צוללת לתוך הסרט, במיוחד כמי שחיה בלוד (טוב, נסחפתי – בקושי ישנה שם), את כאילו נשאבת במנהרת זמן אל תוך מציאות דמיונית, שמככבים בה פשע, ונדליזם, סמים, יהודים, ערבים, לאומנים וסטודנטים, מגדלי מגורים שלצדם כבשים שחוטות, בתי כנסת הומים לצד אוהלי מבקרים, וגם יו"ר ועדה קרואה שכאילו נחת מבוקרשט המהוגנת ומנסה בכל כוחו להחדיר לשיח בעיר מימד שפוי.

ניצן מסביר פנים לכולם אבל השייח הערבי טוען למצלמה: אין כאן דו קיום

לוד, כמה מוזר, שוכנת במרחק 11 דקות נסיעה ברכבת מתל אביב, ועם זאת מתרחשת בה מציאות כל כך הזויה עד שמצאתי את בן זוגי להקרנה מפטיר במהלכה, כאילו לעצמו ולא אחת: "מטורף לגמרי". צריך אולי לקרוא את ספרה האחרון של פרופסור דפנה ברק ארז, "אזרח נתין צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה", כדי להבין שלא מדובר ביד המקרה. ברק ארז, שאך לא מזמן התמנתה לשופטת בית המשפט העליון, מסבירה כיצד מדינת ישראל פועלת בשיטתיות וזונחת את עקרונות מדינת הרווחה, וכיצד הביורוקרטיה המתוזמרת היטב על ידי השלטון הורסת כל חלקה טובה.

נכון, בלוד התחלפו בחמש עשרה השנים האחרונות שמונה ראשי ערים. חלקם חטאו בחוסר מעש, ואחד מהם  אפילו מרצה כעת זמן בכלא. ברם, יו"ר הוועדה הקרואה הנוכחית, מאיר ניצן, מי שכיהן כראש העיר של ראשון לציון במשך 25 שנים ואשר דיבורו מעונב וממלכתי, אינו מתאפק, ובביקורו של ראש הממשלה נתניהו טוען בפני אולם מלא כי למרות שהותו בעיר למעלה מ-21 חודשים הוא לא הצליח להעביר ולו תכנית בנייה אחת. זה כבר לא קשור לתקציב, ולא לרשלנות. זאת השיטה! במדינת ישראל, קיימת שיטת התשה שדומה שכל כלליה חלים על לוד באופן מרוכז, אבל גם ערים אחרות אינן חפות ממנה.

הפרק שהוקרן בבכורה החגיגית, הראשונה שפותחת את הפרמיירות של ערוץ 8 לקראת העונה החדשה, לא עושה הנחות לאף אחד. בעצם, כמעט לאף אחד. היה שם מעקב אינטימי אחר ג'ולייט כהן  ובנה המנסים לשרוד בזמן ההידרדרות של הילד לפשע, היו שם החמולות הערביות שעד לא מכבר טבחו זו בזו ללא רחם, היה שם הגרעין התורני, וגם הסטודנטים שהגיעו לעיר בהנהגתו של איציק שמולי. היתה שם מסיבת החצר של משפחות האסירים ששוחררו בעסקת שליט, ותמונות תקריב של הזנחה שאין לה מקום אפילו בפאתי רהט.

סוד ההטיה של סרט דוקומנטרי טוב הוא בחירת הדמויות בו. מתוך שבעים וחמישה אלף תושבי לוד נבחרו בקפידה הדמוית שתייצגנה כל מגזר. אין ספק שקיים פער לא מקרי בין דמותה של פוטנה זינאתי היפה, החברותית ובאת ביתו של ראש העיר ורעייתו, עד כדי כך שכינה אותה לא אחת "בינתי" ונכדתי, לבין הדמות האפורה והשטחית משהו של פעיל בגרעין התורני שהוא ספק אידיאולוג ספק מתווך פרויקט "אלישיב"(בנייה ייעודית עבור חברי הגרעין ). הבחור, שניסה למחות על הנפת דגלי פלסטין תוך כדי מסיבה רועמת לרגל חזרתם של שני מחבלים תושבי לוד ששוחררו בעסקת שליט, לא מצליח אפילו להגיד באופן ברור שיש הבדל תהומי בין השמחה של אם על חזרת בנה הביתה לבין הפיכת האירוע לאקט לאומני שממומן על ידי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.

אני בטוחה שיש אנשים יותר איכותיים בגרעין התורני, אקדמאים עם תארים מתקדמים ופלורליסטים בדעותיהם, שהיו יכולים לתת "פייט" הוגן יותר לגב' זינאת המקסימה. אין לי בעיה עם זה, אם היה מדובר בסרט שממומן על ידי עמוס שוקן. יש לי בעיה כאשר מדובר בערוץ 8 והוט, שמהווים כפי שהעירו כל המברכים "בית ליצירה הישראלית" בבלעדיות כמעט מוחלטת. הם צובעים את העשייה היפה של הגרעינים התורניים בסטריאוטיפ "דתי ימני רדוד לאומני".

כאמור, ראינו רק פרק אחד מתוך שישה פרקי הסדרה, ויוצגו בו קבוצות מסוימות. לא ראינו את כל התמונה וייתכן שהאיזון יהיה בסופו של דבר טוב יותר. קשה היה שלא לשים לב לגילויי החיבה בין אנשי מפתח בעיר בתום ההקרנה. הדר, מרכזת התכניות של הסטודנטים בעיר נפלה על צווארה של פוטנה בדמעות כנות. אין ספק שמתרחש משהו בעיר, ושלצילומי הסדרה יש בהם חלק רב.

השאלה הגדולה תהיה אם לאחר שידור הסדרה, והמעקב אחר דו"ח המבקר האחרון על אודות לוד (שלא נוגע, יש לומר ביושר, לתקופת כהונתו של מאיר ניצן כיו"ר הוועדה הקרואה) תיוולד פריצה ותקווה ללוד, או שהיא תיוותר אי אנתרופולוגי מרתק, כפי שהכריזה רינת קליין, מנהלת התוכן החדשה של ערוץ 8. אין ספק שהחומרים הם מצוינים, ואכן "מחברים" כמעט ללא מאמץ בין "נושא חשוב לסיפור אנושי מרגש ומעניין". השאלה הגדולה היא אם נשכיל להתרכז בנושאים החברתיים ולא נמשיך למסך את חיינו בדמעות תנין על כיבוש ועל איראן. לוד היא כאן, במרחק יריקה מתל אביב