סיכול ידיו של יעקב עורר תמיהה גדולה אצל יוסף. מדוע העדיף יעקב את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור? יעקב אמנם מסביר שאפרים עתיד להיות גדול יותר ממנשה, אך מדוע כך הם פני הדברים, האם נוכל להצביע על הבדל בין אפרים למנשה?

כדי להבין עניין זה עלינו להבין קודם את החוויה האמונית הייחודית של יעקב אבינו, אותה הוא מוסיף בעולם ואותה הוא מבקש ללמד את יוסף. אברהם אבינו מגלה את הקב"ה, את מציאותו, את אחדותו. אברהם מבין ומבשר לעולם את המוסר המופשט של הקב"ה. בלשונו של המדרש, אברהם אבינו ראה בירה דולקת. הבירה היא הבית, העיר, מקום שבו בני האדם מקיימים מערכת חברתית-תרבותית. שהמדרש ממשיך ואומר "הציץ עליו בעל הבירה" הוא מכוון לכך שהקב"ה מלמד את אברהם את יסודות המשפט והמוסר שעליהם צריכה להבנות התרבות האנושית.

יצחק אבינו הוא איש השדה, הוא מגלה את נוכחותו של אלוקים בטבע, את הכוחות הטבעיים של האדם והעולם. עולם שמחוץ לסדר האנושי הפשוט. יעקב אבינו מגלה את ההשגחה האלוקית; את הקב"ה שנותן לחם לאכול ובגד ללבוש. אך יותר מכך, יעקב אבינו מגלה את הא-ל הגואל:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹקים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹקים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (בראשית פרק מח, טו-טז).

אם נדייק בפסוק נבחין בכך שאברהם ויצחק הולכים לפני ה' ואילו החוויה של יעקב היא שהקב"ה הוא שרועה אותו, הוא שמוביל אותו. הקב"ה זן ומפרנס, אך יותר מכך הוא זה שגואל את האדם מכל רע. יעקב יותר מכל האבות חווה את הסיבוכים של החיים, את הקשיים הגדולים בהם אדם נתקל ונופל. ומתוך חיים "רעים" אלו (כלשונו של יעקב) מגלה יעקב את כח הגאולה של הקב"ה. ביכולתו של הקב"ה לפדות ולגאול את האדם מיסוריו. זאת מבין יעקב לאחר שמגלה את כוחותיו הפנימיים ובזכות כך עובר מיעקב לישראל.

ברכתו של יעקב ליוסף היא בעצם שיעור באמונה. בדברים אלו ממנה יעקב את יוסף להיות מבשר הגאולה בישראל, להיות זה שילמד את הבאים אחריו את סוד הגאולה.

גאולה – אמונה בתשובה

לאחר מותו של יעקב באים האחים אל יוסף במרמה ואומרים לו שיעקב אביהם ציוום לבקש ביוסף שימחל ויסלח להם על מעשה המכירה. דברים אלו נאמרים לאחר שיוסף כבר חזר ושנה באזנם של האחים שהוא מאמין בכל מאודו שכל סיפור הירידה למצרים הינו מכוון ומושגח מאת ה' וממילא אין לו בלבו עליהם לא דבר ולא חצי דבר. אולם האחים אינם מקבלים את דבריו, באים אליו במרמה ועוד מציעים למכור את עצמם לעבדים. בדברים אלו האחים מסרבים להאמין בעצם בכוחה של תשובה, בכוחה של סליחה וכפרה. הם לא מצליחים להבין שיש מציאות של תשובה שבה עוונות הופכות לזכויות.

האדם החוטא, כך חווים האחים, לעולם מצוי בחטאו. הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה, פתח א) מסביר שהתפיסה לפיה אין כפרה על העוונות והאדם מצוי תמיד בחטאו היא פגם גדול באמונה, משום שהיא מניחה שכוח מעשיו של האדם גדול יותר מכוחו של בורא עולם לסלוח, להעניש, לכפר ולהביא תשובה לעולם. האחים למעשה כלואים בתוך עצמם ומתבוססים במצפונם שותת הדם.

גם כאן יוסף מנסה ללמד את האחים על אודות ההשגחה האלוקית. אולם בסוף ימיו, בפרידתו מאחיו, מוסיף יוסף ללמד את האחים שיעור נוסף – שיעור הגאולה: "פקד יפקד אלקים אתכם". יוסף, שקיבל מאביו את האמונה בגאולה, מוסר זאת כעת לאחים כצוואה לפני מותו. המילים פקד יפקוד הופכים מעתה להיות הקוד האמוני העברי שעובר מדור לדור בכל גלות מצרים עד שבמעמד הסנה אומר הקב"ה למשה לומר לבני ישראל "פקד פקדתי". אולם דומני שבשיעור אמוני זה יוסף מבקש למסור לא רק את סוד הגאולה הלאומית, אלא אף את סוד הגאולה הפרטית. הקב"ה יכול לגאול את האדם מבורות עמוקים, מגלויות, מעוונות. מי שיכול לגאול את עם ישראל ממצרים יכול גם לגאול את האדם מחטאו.

האם זה משחרר את האדם מאחריות וחזרה בתשובה? – בוודאי שלא. הכפרה והסליחה מגיעים לאחר החזרה בתשובה. האחים כבר חזרו בתשובה, כבר התוודו על חטאם ובכל זאת מסרבים להאמין בהתחלה חדשה ונקיה. יוסף מלמדם כי לאחר כל זאת הקב"ה גואל.

כוח הגאולה האלוקית, זו המאפשרת לאדם לראות את המלאות של החיים גם לאחר הירידה, גם בבורות של חרן ומצרים, היא שמביאה את יעקב להעדיף את אפרים על פני מנשה.

מנשה קרוי על שם עזיבתו של יוסף את בית אביו, את מצבו בגלות. אפרים, לעומת זאת, מבטא את הפריון שיש במציאות החדשה. במילים אחרות, אפרים מבטא את ההשלמה עם המציאות הנוכחית והאמונה כי מתוכה אפשר לפעול ולפרות. במהלך חייו למד יעקב להכיר את הא-ל הגואל. את המלאך שגאל אותו מכל רע, דהיינו את הכוח שלא רק יודע להסתדר במציאות קשה אלא גם להגאל ממנה.

כאשר הקב"ה מלמד את משה רבנו לומר לבני ישראל פקד פקדתי, מלמד אותנו רש"י שבני ישראל מכירים את הקוד הזה משום שיעקב ויוסף למדו את העם את סוד הגאולה. את הסוד שהקב"ה לא רק מחנך ומשגיח אלא גם גואל.

ספר בראשית מסתיים כך שהוא כבר מניח את היסוד שעליו מושתת ספר שמות, הלא הוא ספר הגאולה.