הבחירות האלה הופכות יותר ויותר מוזרות. נשף המסכות, שתמיד מאפיין את תעמולת הבחירות, מקבל הפעם ממדים חדשים, מדאיגים, כמעט מפלצתיים.

תעמולת בחירות נועדה במקור כדי לאפשר למצביעים לעמוד על קנקנם של המועמדים ולבחון את המצע של המפלגות ושל הרשימות לכנסת. ההישגים, היעדים, האידיאולוגיה. לשם כך גם חוקק חוק הבחירות דרכי תעמולה, שמטרתו להבטיח את השוויון וההגינות של הבחירות. ברור שבמסגרת מאמצי השכנוע ינסה כל צד להדגיש את יתרונותיו ולהסתיר את חסרונותיו האלקטורליים, ויבטיח הרים וגבעות, כך היה גם בעבר. אולם במציאות התקשורתית הקיימת היום בישראל, אנו נמצאים בהתקפה של תעמולת בחירות שעיקרה טשטוש, הטעיה, בלבול, וספין.

לא פלא שחלק גדול מהציבור מתנדנד, לא החליט, ומבולבל.

מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת מתוך הנחה מוסכמת שכולם מתחפשים ומשקרים. חלק ניכר מהנוכחות התקשורתית של התעמולה ושל המועמדים הוא בכלל בתוכניות הבידור כמו מצב האומה, בובה של מדינה, ארץ נהדרת. שם ברור שהכל בצחוק, ויש טשטוש עמוק של האידיאולוגיה או המצע לטובת האישיות, הבידור, והגימיק. בזירות האלה אין אפילו ניסיון לשמור על כללי השוויון של הבחירות, והשיקול היחיד המוביל את ההשתתפות הוא השיקול הבידורי. כל מירי רגב (והדגל) ועמיר פרץ (והשפם) יקבלו חשיפה חסרת פרופורציה.

אבל גם בזירות היותר רציניות לכאורה מתנהל דיון ציני ותעמולתי, עם קריצה גדולה לצופים, שזוהי הצגה לצרכי בחירות. כך, למשל, ב"עימות" שעשה ניסים משעל בין אריה דרעי ליאיר לפיד, קשה היה שלא להבחין שהשניים מקפידים לריב, כמו שמצופה משני קצוות של המפה האידיאולוגית, אבל נזהרים לעשות זאת בלי באמת לקלקל את היחסים בין שני שרים בכירים בממשלה הבאה.

האסטרטגיה של תעמולת הבחירות מבוססת אצל חלק מהמפלגות על הטעייה של ממש.

בנט מתחפש למפלגת מרכז צעירה ומגניבה שעניינה בעתיד ההייטק במדינה, כדי להטעות צעירים, יחימוביץ' מקוששת קולות אצל המתנחלים והדתיים, המרכז מטשטש לחלוטין את המסרים, הליכוד מתקיף דווקא את שותפיו הטבעיים, ומתעלם מהיריבים האידיאולוגיים. נתניהו מסרב לעימות, מנימוקים טקטיים. הוא מחלק משרדים ותפקידים,מבטיח שלא ימסור את משרדי השיכון והפנים לחרדים, ומנסה לטעון שלא היתה לא השפעה על משרדים אלה עד היום בגלל שלא היו בידיו. יש מי שמאמין לטענות כאלה.

האיסור החוקי על תעמולת בחירות בשידורי הטלוויזיה ורדיו מהווה אות מתה לחלוטין. הפרות של האיסורים הקבועים בחוק על הופעת זמרים, או על פרסום מודעות אנונימיות, נתקלות בתגובה חלשה ואנמית של ועדת הבחירות, שכמו הרימה ידיים אל מול הגלים העכורים. החוק הרי אוסר מפורשות שילוב אמנים בכנס בחירות, וגם פרסום של תעמולה אנונימית. ברור שנזיפות קלות, או קנס של 1,000 שקל לא יכול להרתיע את המתמודדים. המסר הוא ברור: אפשר להפר את הוראות חוקי התעמולה בלי סנקציה של ממש.

סקרים בלתי חוקיים נערכים כל הזמן, וגם מתפרסמים בבמות המרכזיות, תוך הפרה של הוראות החוק, האוסרות, למשל, להציג כמקשה אחת את המפלגות הערביות, או לפרסם סקרים בלי לפרסם את מגבלותיהם.
שרית חדד יכולה להשתתף בתעמולה, לשיר לראש הממשלה "אתה תותח", ולמחרת להופיע בדה ווייס כאילו כלום. גאולה אבן יכולה להמשיך לשדר אקטואליה בערוץ הראשון, כאשר היא בת זוגו של השר הבכיר והמועמד להיות שר חוץ.

תשדירי התעמולה בטלוויזיה, שיתחילו בעוד כשבוע, יהיו השנה מוזרים במיוחד. במקור, הם באו לשמור על ההגינות והשוויון של הבחירות. הפעם יש פער גדול בין זמן התעמולה שניתן לפי החוק, לבין הגודל האמיתי של המפלגה. קדימה תקבל זמן שידור רב, ליאיר לפיד יהיה זמן כמו למפלגת כלכלה. לעבודה יהיה פחות זמן תעמולה מאשר לש"ס ולציפי לבני. רחוק מאוד מעקרונות ההגינות והשוויון.

נראה כי החוק הישן כבר לא רלוונטי, ואין ניסיון ממשי לאכוף אותו, אבל עוד אין תפישה חדשה של תעמולת הבחירות בעידן האינטרנט והבידור. החגיגה הזו אולי משעשעת, אבל מחזקת את המגמה לפיה מתנהלת כאן מערכת בחירות, שבורחת לגמרי מכל השאלות הקשות, והתקשורת לא עושה את תפקידה.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]