"שיבה טובה" היא לעתים לא מטבע לשון, אלא מציאות שתלויה במידה רבה באלה שחווים אותה ובמידה ניכרת – בחברה שבה הם חיים.

הגבר הוא שֶרי לבית משפחת פרין, יליד בולגריה שגדל בשכונה ענייה שהייתה מאוכלסת בתורכים אנאלפביתיים, כאשר הבית בו גר היה אנטיתזה לעוני שמסביבו. בית סבו והוריו היה מרכז לאירוח יהודי בולגריה, שעצרו בעיירה ללילה או שניים במהלך נסיעותיהם.

בילדותו היה שֶרי דיסלקטי, ולימודים היו קושי עבורו. אבל הוא כל הזמן חרט, שירבט וצייר. הוא קלט את הטיפוסים התורכים והיהודים בילדותו, את אופן עמידתם, את הליכתם כאשר ידיהם שלובות מאחורי הגב, ממוללים מחרוזת.

לימים יונצחו אותן דמויות בציורים ובפסלים מיניאטוריים, אותם צייר ופיסל בעץ או באבן או בציורי השמן שלו על כל משטח שצדה עינו, כולל פיסות נייר, חפיסות סיגריות, קופסאות גפרורים, קרטונים של פיצה, גלילי נייר טואלט, ואפילו על מזוודות ישנות, כאותן המזוודות שהאורחים הביאו איתם בעת עצירתם בעיירה הבולגרית לרגל נסיעות עסקים. הדמויות הן גרוטסקיות, קשות, אך גם אנושיות מאד.

שרי נולד ב-1924 והספיק לשרת כחייל חובה בצבא הבולגרי. הוא הגיע ארצה ב-1949 ומיד גויס לחיל התותחנים. זמן קצר לאחר מכן נלקח למשרד הביטחון לחמ"ד (חיל המדע) ושימש כנהג. לדבריו,

תפקיד זה התאים לו. "כשהמתנתי לבוס שלי במכונית, יצרתי פסלי עץ על ברכיי. וכשחיכיתי לו במשרדים, קיבלתי מהפקידות נייר ועליו ציירתי".

מלבד הציור הייתה לשרי הנאה נוספת בחיים –  נשים. הן נמשכו אליו כמו דבורים לצוף הפרחים. שרי בעל כריזמה מיוחדת, פרא אדם, חופשי באופיו ואמן בנשמתו, ונשים נכנסו ויצאו מחייו במהירות.  כל זה עד לפגישתו עם יעל  לבית כ"ץ, באירוע אמנותי בעת מלחמת ששת הימים.

"יעל היא קורבן מלחמת ששת הימים, מאז שהכרנו לא נפרדנו", אומר שרי. יעל, צברית, בת לאב יוגוסלבי ואם הונגריה, היא ילידת גבעתיים. בניגוד לשרי, שמעולם לא לקח שיעורים סדירים באמנות, יעל למדה והשתלמה אצל טובי המורים בארץ, בהם גם מרסל ינקו. סגנונם האמנותי שונה בתכלית: יעל מעודנת יותר בציוריה. האהבה, הנשיות, האסתטיות, הרומנטיקה, מוזיקה, רכות – מוטיבים אלו דומיננטיים בציוריה, בניגוד לציורים והפסלים הארציים, הגסים, הציניים, הגרוטסקיים והטראגיים של שרי.

אני הכרתי את יעל ושרי ב-1969 כאשר עדיין גרו בדירתם הקודמת ברחוב ישראליס בתל אביב. קשה היה למצוא באותה דירה כסא פנוי שעליו לא מונחים קנבסים, מכחולים וציורים בכל הגדלים. איכשהו מצאתי פיסת ספה או קצה כסא, ותמיד כובדתי בקפה שחור. השיחות התנהלו באין מפריע עד לשעות הקטנות של הלילה. באחרונה עברו לדירה מרווחת יותר, לא רחוק מהים. חשבתי לעצמי שאולי הם התברגנו במקצת והדירה תשמש אותם למגורים נוחים, וחדר אחד או שניים נוספים ישמשו סטודיו.

בוקר אחד עניתי לצלצול הטלפון בביתי. "איפה את, אישה, את לא חושבת שהגיע הזמן שניפגש?"

מהצד השני נשמעו שני קולות מוכרים, יעל ושרי ביחד. "את מוזמנת לארוחת צהריים במסעדה חמודה הקרובה אלינו, אבל קודם בואי לדירתנו".

"בשמחה", עניתי והם שאגו לי: "החנייה של השכן פנויה לשעות הביקור, דיברנו איתו".

תכנון מאורגן להפליא, בהתחשב בשני ידידיי המבולגנים.

שרי ויעל חיכו לי בחיוך רחב. אני מסתכלת עליהם ואני בהלם מוחלט – שרי עם שיער מלא וארוך עד לכתפיו ולבן כשלג, זקן ארוך מעבר לחזה משלים את מראהו כסנטה קלאוס, עיניו השחומות מחייכות  ומלאות שובבות. יעל לצידו, אף היא עם שיער לבן, קצר וקצוץ. נראה כי השלימו עם אותות הזמן והזיקנה, או יותר נכון – הזיקנה היא שהשלימה איתם.

באותם רגעים גלשתי במנהרת הזמן וראיתי אותם בשנות ה-70 המוקדמות, לפני נסיעתם לפריז. שרי של אז, גבר בשנות ה-40 המאוחרות עם בלורית אפרפרה ושפם שחור וארוך, יעל של אז גבוהה ותמירה, בעלת שיער כהה מתולתל, שקטה, צנועה במראה ובלבושה, היפוכו המוחלט של שרי.

מסוכן ללכת בדירה, שמא אדרוך ואהרוס יצירת אמנות

התאוששתי מההלם הראשוני, נכנסתי לדירה – ועיניי חשכו. ממבט ראשון זה נראה כמו אוסף של פריטים המיועדים לפינוי של פועלי הניקיון. הבלגן עוד יותר גדול משהיה ברחוב ישראליס. כל החדרים, למעט חדר השינה, שאף הוא בחלקו הפך לחלקיק של סטודיו, הפכו לערימות של ציורים, פסלי עץ, ברונזה, נייר, קרטון, גלילי נייר טואלט שהפכו להיות מיצג צבעוני מקסים, ציורים מיניאטוריים, שרבוטים ורישומים על נייר עיתונים, על גליונות תווים. המרפסת עמוסה בפסלי עיסת נייר שחלקם פונה לרחוב, הקירות עמוסים בציורי שמן, אקוורל, הדפסים וחיתוכי עץ. מסוכן ללכת בדירה, שמא אדרוך ואהרוס יצירת אמנות. אלבומים שלמים עם היסטוריה וצילומים ותמונות בכל עבר, כני ציור, מברשות ומכשירי חיתוך, וכן, מזוודות ישנות נושנות כמו פעם, עם דיוקנאות התורכים הבולגרים מימי ילדותו של שרי.

זה לא סטודיו מודרני. זאת הסביבה הטבעית שלהם, מפעל חיים שלא נפסק מעולם. כאשר קיבל שרי  את התפקיד של איש הביטחון ונהגו של אשר בן נתן, שגרירנו בצרפת, ארזו הוא ויעל את מזוודותיהם ועברו לפריז לחמש שנים, בין 1971 ל-1976. שרי עבד ועודד את יעל להמשיך ולהשתלם ולהציג את עבודותיה בעיר האורות. מלבד תערוכות בגלריות שונות היא ערכה תערוכה בחסות השגרירות הישראלית בפריז וזכתה להצלחה גדולה. אשתו של אדמונד דה רוטשילד, נדין, קנתה ציור של יעל. בָאטיק גדול של 12 השבטים, יצירה נוספת של יעל, הוצג בשגרירות הישראלית כאשר עברה לבניין חדש, ומרק שאגאל, שהגיע למקום, התפעל מהטכניקה ומהיצירה והחמיא ליעל.

כך הפלגנו אל העבר, מוקפים מכל עבר בבלגן. אני מצאתי קצה של ספה, אך שרי ויעל פינו מיד כסא נוח יותר, הכריחו אותי לשבת עליו והחזירו אותנו להווה.

שרי על אף גילו המתקדם, 88, נוהג כצעיר ומלא אנרגיה. הדחף לצייר קיים אצלו בכל מקום ובכל תנאי. הוא  מפסל, מצייר, משרבט, ידו נמשכת אינסטינקטיבית למברשת, למכחול, לחומרים מכל הסוגים, הוא אמנות מהלכת על שתיים, צעיר ברוחו ובנפשו. יעל, לעומתו, מצטנעת כמו תמיד, גם היא ממשיכה לצייר ולרשום, אך לא באותו קצב. נראה שהיא מבטלת את עצמה לפני שרי. הוא ממשיך ליצור ולרטון שהיא לא מנצלת את כשרונה, הגדול לאין ערוך משלו… וכך הם ממשיכים להתווכח.

הבלגן בדירה לא מפריע להם כהוא זה. ממש לא איכפת להם. שניהם חיים ונושמים את החיים ובמרכזם האמנות.       

 זה הסוד הנפלא שהם חולקים, איכות החיים שלהם מתמקדת באמנות. אבל באותה מידה אנשים יכולים להתמקד בתחום אחר. החשוב הוא למצות אותו עד תום, לעסוק בו ולמצוא בו את טעם החיים. זה המתכון שעוזר לקבל את השיבה בעדנה.

__________________________________________________________________________________________________

שיה מלכין היא יו"ר בית הויס מיסודה של ויצו העולמית המשמש אכסניה וסדנאות למפגשים בנושאים בשרות הקהילה. חברת הוועד המנהל של ויצו העולמית, בעבר שחקנית תיאטרון ומוזיקאית.

[related-posts title="כתבות נוספות מאת שיה מלכין"]