ארבעה שותפים עיקריים בסיפור יציאת מצרים: בורא עולם, משה, עם ישראל ופרעה. כדי שהמציאות תשתנה, כדי שפרעה ישלח את עם ישראל, כדי שבני ישראל עצמם יתחילו להאמין בגאולה צריך לקיים שיח. הפער הגדול שאיתו בעצם הסיפור מתמודד הוא בין דרגתו של משה וההתגלות הגבוהה לה הוא זוכה לבין העיסוק בקירוב העם, בנסיונות לדבר על לבם, להעביר להם מעט מזעיר ממה שהוא רואה וחווה. את הראייה, השמיעה והחוויה צריך כעת משה לתרגם לשפה, למילים, שאמורות לגלם הרבה מעבר למה שאדם מצפה להבין ולהאמין שבכלל קיים.

בעבר כבר דנתי בכבדות הפה של משה – שיש לראות אותה לא כגמגום פיזיולוגי אלא כפגם מנטאלי, שעיקרו בכלל אצל בני ישראל כמאמר הפסוק: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". בדברים הבאים נבחן את כבדות הפה בשאלה העקרונית כיצד אפשר לספר או להעביר לזולת חוויה אמונית או חוויית התגלות או בכלל למצוא מכנה משותף בין שתי תפיסות עולם שונות? כיצד יכול האחד לעורר את לבו של אחר לאמונה. באיזה מקום נפגשות החוויות של האחד באלו של רעהו?

הבעיה אותה טוען משה בפני ה' היא שלא ניתן לפרוט למילים את מה שהוא רואה וחווה במעמד הסנה. אלא שבעיה זו שורשית יותר מפני שהבעיה נתונה לא רק בתרגום האמונה למילים אלא בכלל ביכולתו של האדם לנסות ולעורר את זולתו בלי ליצור ריחוק ואנטגוניזם. בעיה זו היא בעיית השיח של החברה הפוסט-מודרנית בה אנו חיים.

כל נער וילד שגדלים כיום שגור על לשונם "כך אני חווה", "זוהי דעתי שלי" וכדומה. אמירות אלו אינן רק אמצעי התגוננות מפני כפיית דעתו של הזולת, אלא הם ממחישות ומבטאות חוסר אמון עמוק שיש לאדם בכך שדבריו של חברו יכולים ועשויים לגעת בו באיזשהו אופן. לשיח אין תקווה משום שכל שיח של אדם מבטא נרטיב אחר ושונה ויחסו לשיחו של רעו כשני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים. במציאות תרבותית זו אפילו הדמוקרטיה מנוצלת לכך שהרוב קובע, במובן הכוחני. אין לנו יכולת לדבר ולהגיע להסכמה ולכן לא נותר אלא להשתמש בכללי המשחק הדמוקרטיים כדי לכפות את דעתי על השונים ממני.

זוהי טענתו של משה כלפי הקב"ה: עם ישראל כה רחוק וחי את חייו בתרבות ובמציאות שונה לחלוטין מהאופן שבו אני – משה – חי. משה רבנו גדל בבית המלכות וזוכה להתגלות ישירה של ה'. אין הרבה מן המשותף בין מסלול חייו של משה לאלו של העם בהיותם עבדים העובדים בפרך מיום היוולדם. ממילא אין תקווה לשיח.

יש לציין כי תרבות ימינו באה כתגובה חריפה לעידן האידיאליזם שבגינו כפו משטרים "נאורים" את כוחם על מיליוני אנשים באכזריות ושפל מוסרי. השיח הפוסט-מודרני בא בעצם להגן על חירותו של הפרט. באמצעות ניטרולו של כוח השיח, מתוך הספק המוטל ביכולת של אדם פרטי ליצור "אמת" שנכונה למישהו מלבדו הביאה לכך שכל אחד יכול להיות מוגן מאחורי המילים שהוא מוציא מפיו. אולם כאן חשוב להדגיש כי חירותו של הפרט נקנית לו לא בשל הכבוד אליו הוא זוכה מן החברה, אלא מהניכור העמוק השורה בתוכה. אדם יכול להיות מי שהוא, לומר מה שהוא רוצה ואפילו להתלבש איך שהוא רוצה וזה יהיה לגיטימי ונכון לא משום שאנשים מסכימים איתו ומכבדים אותו, אלא משום שלאף אחד בעצם לא באמת אכפת ממנו.

דומני שבדבריו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק (תלמיד המגיד ממעזריטש) בספרו "פרי הארץ" ובאופן שבו הוא מנתח את בעיית השיח שהתורה מציפה בסיפור שיעבוד וגאולת מצרים אנו מוצאים מענה עמוק לפער הקיים בין משה ועם ישראל וכן לבעיית השיח הפוסט-מודרנית.

בעקבות דבריו של משה לפרעה בבקשה לשחרר את עם ישראל מארצו, מחליט פרעה להכביד עוד יותר את העבודה, דבר שגורם להתרעמותם של בני ישראל על משה רבנו. משה רואה בסיטואציה זו מעידה על כשלון שליחותו – כשלון אותו הוא צפה מראש – וחוזר בטרוניה כלפי שמיא: "ויאמר אדנ-י למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?". רש"י מדייק בפסוק שיש כאן למעשה שתי טענות שונות: האחת כללית – למה הקב"ה מרע לעם ישראל, וטענה שנייה – למה משה בעצמו נשלח להרעה זו. רש"י מסביר מדוע טען משה גם את הטענה השנייה ואומר: "למה הרעתה לעם הזה – ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני". משה רבנו לוקח בחשבון שאם הוא ינסה להבין ולהתרעם על מה שקורה בין הקב"ה לעם ישראל, יכול הקב"ה לענות לו "מה איכפת לך", ולכן טוען משה טענה שנייה והיא נוגעת לו ברמה האישית ועל התחום הפרטי והאישי אפשר לתהות ולשאול. ויש לשים לב לכך שהנחת היסוד שעומדת מאחורי פירוש זה היא שהקב"ה יכול לדחות את טענתו של משה לא בתשובה עניינית המסבירה מדוע אכן הורע לעם אלא בתשובה פוסט-מודרנית לחלוטין והיא: "מה איכפת לך" כלומר, זהו לא עניינך אלא ענייני ואין לך להתערב בדבר לא לך.

דברים דומים אנו מוצאים בשיח שבין אליהו הנביא לקב"ה כפי שמסופר עליו במדרש (שיר השירים רבה, פרשה א). לאחר בריחתו של אליהו למדבר מפני איזבל אליהו טוען טענות כלפי קב"ה על כל הצרות הבאות עליו ועל כך שנפשו מבוקשת בחצר המלכות: "קנא קינאתי לה' אלוקי צבא-ות" (מלכים א יט,י). אליהו טוען כמה טענות על מצב הרע של עם ישראל וכי הוא, אליהו, רק מבקש לתקן את המעוות. אלא שעל הטענות משיב הקב"ה לאליהו שאל לו להתערב משום שעם ישראל פוגעים בברית, במזבחות ובנביאים שלי ולא שלך. במילים אחרות, הקב"ה אומר לאליהו שלא יתערב כי זה לא מתפקידו להתערב בעניין לא לו.

דברים אלו קשים להכלה. מה פשר טענות "פוסט מודרניות" אלו של הקב"ה? וכי לא ראוי ומובן מאליו שמשה רבנו ואליהו הנביא דואגים לעם ישראל או לברית של העם עם ה'? מדוע דוחה הקב"ה את דבריהם בכך שהם אמורים לא להתערב ושלא יהיה להם איכפת ממה שנעשה?

התשובה שנותן לכך ר' מנחם מנדל הינה עמוקה ומבהילה. נקודת המוצא של אדם אכן צריכה להיות בעמדה שהוא איננו יכול להוכיח, לשנות או להחדיר אמונת אמת בזולתו ולאו דווקא מחוסר איכפתיות אלא בעיקר מאי-האפקטיביות שבדבר. כל אימת שאדם ינסה לכפות את דעתו ונקודת מבטו על הזולת הרי הוא יפתח אנטי גדול לדבריו ותוכחותיו. דברים כאלו הרי הם בבחינת נטע זר בתוך מחשבתו של הזולת. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים ביחס לשיח ו/או תוכחה במישור האמוני, שאז ההתנגדות תתעורר לא רק כנגד המוכיח אלא גם כנגד ריבונו של עולם ח"ו.

אלא שמצב זה איננו כשוקת שבורה וכדרך ללא מוצא. ישנו מוצא וישנה תשובה והם מגולמים בתוך מאמר חז"ל: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעין" (תלמוד בבלי, ברכות ו, ע"ב). וכי מה הקשר בין יראת שמים של אדם הקשורה ביחסים של אדם לאלוקיו לבין דבריו של אדם הקשורים ביחסים עם חבריו?

יראת שמים, כך אומר ר' מנחם מנדל, היא "דביקות ויחוד גמור אמתי כל המדות אליו יתברך". דביקות המידות אין הכוונה שהאדם מבטל את עצמו כלומר משתחרר מכוחותיו וייחודיותו ומבטל בעצם את גופו; דביקות הינה מצב תודעתי שבו האדם מכיר בכך שגם כוחותיו ומידותיו מקורם אלוקי בעצם. המידות והכוחות ניתנים לי במתנה ועל כן אין הם נפרדים מאלוקים ואין הם אמורים לפעול בניגוד לרצונו. פעולה תודעתית זו היא בעצם התגברות על ההפכיות התהומית הקיימת בין אדם לאלוקים. כאשר אדם משתמש בכוחותיו ומידותיו לקיים רצון ה' בעולם הרי שמידותיו אינן מנגנות את הניגון הפרטי של האדם, הם אינם משמשים למרד באלוקים, אלא הם מנגנות בעצם את הניגון של הקב"ה. אדם זה לא ינסה לכפות את האינטרסים הפרטיים שלו ולהגשימם בעזרת כוחות שאינם בעצם שלו.

"ואחרי בטול כל המדות הגשמיים אליו יתברך האלקים יעננו בקול ודבריו נשמעין". דבריו של ירא השמים נשמעים משום שקולו של ה' דובר מתוך גרונו ולא אישיותו הפרטית. בכל אדם יש חוש שרגיש ויודע להבחין כל אימת שחברו מנסה לכפות את דעתו עליו ואימת חברו באמת ניגש מנקודת של אהבה וביטול עצמיותו בנסיון לעזור באמת ובתמים. תוכחה המגיעה מתוך נקודה של אינטרס פרטי איננה נשמעת וזוהי תשובתו של הקב"ה לאליהו הנביא. לאחר שאליהו פורס את טענותיו המגלמות את הדאגה שלו לחילול ה' בעולם, אומר אליהו: "ויבקשו את נפשי לקחתה". כאן יצא המרצע מן השק.

המדרש מספר לנו שהקב"ה, ובעצם עם ישראל, לא קיבלו את דבריו של אליהו לא מחמת שאין בהם מן האמת אלא מפני שאליהו דיבר מתוך אינטרס אישי ולא מתוך רצון נקי להחזיר את עם ישראל לה'. במילים פשוטות נאמר שיכולתו של אדם לראות את האחדות שיש בינו לבין הקב"ה היא זו שמסוגלת להביאו לראיית האחדות בינו לבין זולתו – לא מתוך כפיית הדעה שלו על חברו אלא אדרבה, רק לאחר שהסכים האדם לבטל את מידותיו. מנקודת האחדות, מנקודת האהבה יכול האדם לדבר על ליבו של זולתו דברים הנשמעים.

לא בכדי כאשר הרמב"ם פסק בחיבורו את מצות תוכחה הוא הקדים לה את מצות ואהבת לרעך כמוך. ללמדנו שתוכחה מנקודת מבט פרטית, מנגיעה אישית, תביא להתנגדותו של הזולת ואף לפגיעה בו. הוכחה שכזאת לא זו בלבד שאיננה אפקטיבית אלא יש בה גם חטא. רק מתוך נקודת אהבה הבאה מתוך הרגשת האחדות שבין שני אנשים ניתן להוכיח שהרי התוכחה איננה לקיום אינטרס האישי אלא רק למען הטבת הזולת.

יוצא אפוא שהנחת היסוד של השיח הפוסט מודרני יסודו בהררי קודש מפני שהוא מבקש לטהר את הכפייה של האחד על חברו. אלא שעלינו להבין שהוא רק נקודת המוצא ולא התכלית. הפיכתו לתכלית היא שמביאה את התחלואים והניכור הקיים כיום. הפנמת השיח והנחות היסוד אלו בכוחם לטהר את האדם מאיזו מחשבה שהוא יכול ויצליח לכפות את דעתו הפרטית על חברו. אולם מרגע שהצליח אדם להתעלות לתודעה אמונית, ליראת שמים, הרי שהוא "קופץ" לספירה של אחדות, של אהבה הבאה מתוך התבטלות כלפי קב"ה וממילא גם כלפי הזולת. במקום זה יש מקום לשיח כנה ועמוק. כזה שיוצא מן הלב ונכנס אל הלב. העידן הפוסט-מודרני אם כן מכשיר את הקרקע לקראת עידן עדין וטהור שבו תתרומם החברה האנושית לתפיסה של אחדות אך לא מתוך כוח וביטול הזולת אלא מתוך הבנת הנקודה האחדותית שמחברת בין כולם.