את חגיגות יובל ה-200 להולדתו של ורדי בחרה האופרה הישראלית לפתוח עם הפקת בכורה של אופרה פחות מוכרת שלו, "לואיזה מילר". תחת שרביטו של  דניאל אורן הפכה התזמורת למשתתף ער ופעיל בדרמה. הניקיון המרשים של כלי הנשיפה, הריתמיות ועיצוב הניגודים בדינמיקה ובעיקר הקווים הארוכים שבניצוחו של אורן הפכו את הדרמה לתלת ממדית ומלאת מתח.

ומעשה בבת כפר תמימה (לואיזה) המתאהבת בבנו של הרוזן (רודולפו). אלא שאביו, הרוזן ולטר, מייעד את בנו לאחייניתו פדריקה. הוא אוסר את אביה של לואיזה, מילר, ומאיים שיוציאו להורג. אלא אם כן תכתוב לרודולפו שליבה נתון למשַרתו ווּרם.

בקנאתו מרעיל רודולפו את לואיזה ורק אז היא מתוודה שכדי להציל את חיי אביה כתבה את המכתב. אף הוא שותה מכוס הרעל משום שאין לו אומץ להילחם על אהבתו הגם שהוא יודע את סודו האפל של אביו, שהגיע לכהונתו לאחר שרצח את הדוכס.

את אווירת התככים והמזימות האפלות היטיב להבליט הבמאי פרידריך גץ שנפטר ב-2000, אך הבמאית המחדשת גרלינדה פלקובסקי הקפידה לשַמֵר את רעיונותיו. מאחורי המסך הראשי היה מסך שקוף שמאחוריו אצו רצו דמויות הגיבורים ובו ראו הצופים את העלילה הנסתרת כאשר כבר בפתיחה יורה ולטר בדוכס והמשרת ווּרם מזדרז להעלים את הגופה.

חסר טעם היה השימוש בדמויות של ארלקינו מהתיאטרון דל ארטה, שלא השתייכו לסגנונו של שילר. צרמה גם הפשטנות של משבצות השחור לבן של המרצפות המלוכסנות אותן חצה סרט אדום "נוטף דם", משל לא הבין הקהל שמדובר כאן בסיפור גדוש תאוות רצח ונקם. עוד יותר צרם הרעיון לשים את החייל המשוחרר מילר על כיסא גלגלים כדי להבליט את חוסר הישע שלו. רק התאורה של הרי טירול ברקע, שהשתנתה מאור שקיעה אדמדם לאור כחול אפור, מסכה קורטוב יופי לבמה.

עיצוב התלבושות לעומת זאת היה גאוני: לואיזה – הסופרן הצעירה לאה קרוצ'טו, לבשה בתחילה את שמלת השבת של לאה'לה – שמלה לבנה מנוקדת פרחים קטנים שהפגינה בעיקר את אווירת התום של בת הכפר. יריבתה, פדריקה, לבשה חליפה מחויטת בשחור לבן קפדני, שהבליטה את קרירותה. ווּרם (תולעת בגרמנית) עטה שחור כצפוי לייעודו הדמוני.

מבין הסולנים בלט בעיקר הבריטון הרומני יונס פסקו, שגילם את תפקיד מילר בקול משוחרר להפליא.  כובשת בליריות שלה ברדתה לפיאניסימו חרישי הייתה הסופרן האמריקנית הצעירה לאה קרוצ'טו, אך בהעפילה לגבהים צרמה צווחנותה חסרת החמלה.

בן זוגה, הטנור האיטלקי מסימיליאנו פיסאפיה, בתפקיד רודולפו, הפגין ליריות מדובבת ועתירת ויבראטו. לבס-בריטון האיטלקי קרלו סטריולי, בתפקיד ווּרם, היה קול מופלא בהעפילו לגבהים, אך דווקא ברגיסטר הנמוך – נעדר קול הבס שלו עומק אפל. עומק מצמרר נעדר אף מקול הבס של רוברטו סקנדיוצי, שגילם את תפקיד הרוזן. שירת המקהלה הייתה חיוורת קמעא אך ללא ספק היו רגעי השיא באופרה קטעי האנסמבלים  בהם בלט התיאום בין קולותיהם.

ועל הכול שלטה האהבה הסוחפת של דניאל אורן לוורדי ויראת הקודש שלו מפני כל אות ותו, כאשר אין אפילו רגע אחד נטול משמעות לאורך כל האופרה. אורן הצליח להבליט בתזמורת את הסרקאזם של ורדי הלועג באירוניה לטקסט של הגיבורים, וגם היסה את התזמורת ולא הרשה לה לכסות את שירת הסולנים כהרגלה מימים ימימה.