אני מגיב לה בלי להרים ראש מהמשחק, "אם היה לי מה לספר לך, שלא סיפרתי לך בטלפון לפני שעה, ולפני שלוש שעות, ובבוקר, אז הייתי מספר. אין לי מה להגיד מאז השיחה האחרונה שלנו". הוא והאחת שלו, Game On

מאת זיו טרנר

"למה אתה שותק?" 

אנחנו בדרך הביתה, היא נוהגת, אני לידה משחק טלפון החכם שלי. אני שונא לנהוג, אז היא נוהגת. נהיגה זו פעולה שמרדימה אותי. רק את הנסיעות הארוכות אני עושה ליד ההגה.

"כי אין לי מה להגיד. אם היה לי הייתי אומר", אני מגיב בלי להרים ראש, כדי שלא אפסל. גם ככה קשה לי לשחק בכל המשחקים האלו עם זריזות הידיים הנדרשת. אני ילד של קומודור 64 וג'ויסטיק, כשעוד היה ג'ויסטיק למשחקים.

צילום: David Castillo Dominici / FreeDigitalPhotos.net

"המשחק שלך יותר חשוב מלדבר איתי?!". האחת טוענת את הפגז הראשון בקנה. "אתה לא יכול להרים את הראש ולהתייחס אליי!!? אני משתדלת לדבר איתך, להתייחס אליך, להתעניין, לשאול מה קורה איתך, ואתה עסוק במשחק הדבילי שלך!!!".

אני מגיב בלי להרים ראש מהמשחק, כי אני אפסל. שכחתם? "אם היה לי מה לספר לך, שלא סיפרתי לך בטלפון לפני שעה, ולפני שלוש שעות, ובבוקר, אז הייתי מספר. אין לי מה להגיד מאז השיחה האחרונה שלנו. היתה לי שעה שקטה ורגילה, כלום לא קרה בה. באמא'שלי! קצת מיילים, קצת אינטרנט וזהו. מה יש לי לספר לך?!". אני מנסה שוב, בנונשלאנטיות מופגנת (אדישות זו התכונה הבולטת אצלי, לא מתרגש מכלום) בלי להרים ראש מהמשחק, כי אני אפסל. שכחתם?

לא ברור למה יש לי רצון לבעיטה עצמית באחוריים

"מצד שני", אני ממשיך לחפור לי בור יותר עמוק, לא בדיוק מוסבר למה יש לי את הרצון הזה לבעיטה עצמית באחוריים, "אם יש לך מה להגיד לי אז תגידי ואני אגיב למה שאת אומרת. אני אפילו אפסיק את המשחק, אבל אני לא אמרתי לך לא לדבר איתי ולא לספר לי את מה שעבר עלייך. רוצה לספר, ספרי. אני לא עוצר אותך מלדבר!" (מעניין אם יש סולם חילוץ והצלה עד לעומק הבור שלי).

"אתה לא שאלת אותי מה עבר עליי, איך היה לי בעבודה, מה אני מרגישה. אתה לא מתעניין!!!". האחת יורה את הפגז ומטעינה אחד עם ראש נפץ גדול יותר.

"אני לא שואל, כי סיפרת לי היום שלוש פעמים מה קורה איתך. אני לא צריך לשאול יותר, במיוחד לא בתחילת מחצית העשור השני שלנו יחד. את רוצה לספר, תספרי". אני יורה בקלילות שקטה מדי, בלי להרים את הראש מהמשחק כי אני אפסל. שכחתם? (באמת שעייפתי ממשחק רב המכר הידוע, בעולם של כרומוזום Y שנשוי ל-X, "אתה לא….").

היא שותקת ומגבירה את הרדיו. "אהההה, אז אין לך מה להגיד לי, ולספר, ולשתף (איכס של מילה 'לשתף', כמו טמפונים)". אני עוקץ, שוב ללא הסבר. מתי אלמד לסתום בזמן? היא לא עונה, רק ממשיכה לנהוג, עוד עשר דקות נגיע. הייתי חייב לירות קפצון משלי. כרגיל, הקפצון גורם לי כוויה מיידית.

"דווקא יש לי המון מה לספר לך, אבל עכשיו כשאתה לא שואל, זה ברור לי לגמרי שזה לא מעניין אותך!!!".

(בדיוק איבדתי חיים אחד במשחק, נתחיל מהמקום השמור האחרון). "אז אולי תספרי לי מה היה בין השיחות שלנו היום שלא יכולת לספר לי בטלפון?! הרגשתי שיש משהו שאת לא יכולה לספר. מכיר אותך. פשוט חיכיתי שתספרי לי בעצמך כשתהיי מוכנה. הנה, אני עוצר את המשחק".

שיחקתי אותה בגדול. יש לי גם כמה משפטי מפתח מוכנים למקרה חירום (הלכו לי עוד חיים אחד. אחרון למנייאק). ניצלתי ממש ברגע האחרון. אני חושב.

זה לא שזה לא מעניין אותי, זה ממש לא מעניין אותי

"היה לי ככה וככה וככה וככה, וההיא אמרה והוא קרא לי, ויש לי פגישה מחר עם זה, אז אולי אני…". היא מספרת באריכות, אבל קשה לי להתרכז, כי נשארו לי עוד חיים אחד, ורק גיימרים יבינו אותי (זה משהו של חנונים). אני לא ממש זוכר את כל היררכיית העובדים אצלה בששת הצוותים השונים, הקולגות והמנהל, אני חושב שיש אחד. בערך זוכר.

זה לא שזה לא מעניין אותי, זה ממש לא מעניין אותי, כל הרכילויות המשרדיות, גם במקום העבודה שלי אני לא ממש מתעניין ברכילות המשרדית. אז אני ממש משתדל ומתאמץ להקשיב לה ולהגיב נכונה. זה מאמץ, ותעריכו את זה! אם היא תספר לי סיפורים שקשורים בה, או בי, או בשנינו, או במה שבא לה לעשות לי (זה לא קורה אחרי העבודה, העבודה מעייפת), רק לא רכילות בבקשה. אני לא זוכר את פרטי הרכילות, מעבר לשנייה שבה הם נאמרו, ואחר כך אני תמיד נכשל במבחן, תמיד בכל זמן נתון, אז למה?

"הלכת היום לעבודה בלי חזייה?!!!!" אני שואל בהפתעה מתעוררת (מובן שהציצי שלה מושלמים, ואני אוהב שהם מסתכלים אליי ככה בהקשב צבאי).

"כן, כי זו חולצה שיש לה ת….". אני כבר לא יודע מה היא אמרה, אני מרוכז בקוביות של משחק החיים. "…אז לזה שאין לי חזייה אתה שם לב, דבר ראשון כשהראש שלך מתנתק מהמשחק, אבל להקשיב לי אתה לא מסוגל?!!". 

שיט, Game Over. נפסלתי.

• גם לכם יש סיפורים כאלה מהזוגיות שלכם? שתפו אותנו!

הבלוג של זיו