פרופ' צבי יעבץ, היסטוריון, חתן פרס ישראל לשנת 1990, שהיה מעמודי התווך החשובים ביותר של ההשכלה הגבוהה בישראל, הלך היום לעולמו. בן 88 היה במותו.

פרופ' צבי יעבץ, מומחה בעל שם עולמי להיסטוריה של רומא העתיקה, חיבר עשרות ספרים ומאות מאמרים, שהתפרסמו באכסניות המכובדות ביותר ובשפות רבות. הוא הוזמן להרצות וללמד באוניברסיטאות המובילות בארצות-הברית, בגרמניה, באנגליה ובמקומות נוספים. השכלתו הרחבה והמעמיקה שימשה מופת לרבים, והוא נודע כמרצה מבריק, שכבש את לב מאזיניו. בישראל טיפח את לימודי העת העתיקה והתרבות הקלאסית וחינך דור שלם של חוקרים צעירים. על תרומתו לחקר ההיסטוריה העתיקה קיבל צבי יעבץ את פרס ישראל בשנת 1990 ודוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות ברחבי העולם.

לבד מתרומתו המדעית, צבי יעבץ תרם רבות להשכלה הגבוהה בישראל. הוא היה ממקימי אוניברסיטת תל-אביב וממייסדי הפקולטה למדעי הרוח בה, ואף כיהן כדקאן הפקולטה. לחוג להיסטוריה כללית, שבראשו עמד במשך כשלושה עשורים הצליח יעבץ לגייס לחוג את מיטב ההיסטוריונים, שהיו בעלי מוניטין בינלאומי בתחומם; הקפיד על רמה אקדמית גבוהה ועל הדרישה ללימוד שפות קלאסיות ומודרניות; טיפח את המוכשרים ביותר בקרב החוקרים הצעירים ודאג להמשך הכשרתם באוניברסיטאות הטובות בעולם. כדי להעמיק את ההשכלה ההומניסטית בקרב האליטות בישראל, הקים מסגרות לימוד אקדמיות במכללה לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי והיה ממייסדי הרבעון להיסטוריה זמנים.

באוניברסיטת ת"א, האבלה על מותו, אומרים כי פרופ' יעבץ ייזכר כאדם כריזמטי, מלא הומור, חריף, בעל זיכרון פנומנאלי ונואם בחסד. לרבים מהתלמידים והחוקרים שהעמיד שימש כמורה דרך.

פרופ' צבי יעבץ נולד בצ'רנוביץ' בשנת 1925. בשנת 1941, כאשר הנאצים כבשו את בוקובינה, עברה משפחתו של יעבץ את המסלול הנורא של רדיפה והשמדה. הוא איבד את הוריו אך הצליח להימלט מרכבת המוות; הוא שב הביתה, חשף מטמון קטן שהוסתר בחצר ויחד עם עוד 18 צעירים שיחדו פקיד רומני והסתלקו בסירה לים השחור. לורד ווג'ווד, הנציג הבריטי, ריחם עליהם והעבירם לקפריסין; לארץ ישראל הגיעה הקבוצה ב1944. כאשר נודע לצבי צוקר הצעיר שהוריו אכן נספו אימץ את שם משפחתה של אימו.

את חייו בישראל החל כחבר קיבוץ אותו עזב לטובת לימודים באוניברסיטה העברית. לפרנסתו עבד אז כמורה בבית ספר לחרשים-אילמים. הוא כתב עבודת מ"א בהיסטוריה מודרנית והיה תלמידם של ריכארד קובנר, הוגו ברגמן, מרטין בובר, חיים וירשובסקי ומ. שוואבה.  את עבודת הדוקטור שלו כתב באוקספורד אליה הגיע בשנת 1954.

עם שובו לארץ בגיל 29, לא צלח ניסיונו להיקלט באוניברסיטה העברית ויעבץ נענה לפניית ראש העיר של תל אביב להצטרף למוסד החדש שהיה אז בהקמה: אוניברסיטת תל אביב. פעילותו חרגה במהרה הרבה מעבר לחוג להיסטוריה אליו הצטרף, והוא נחשב לאחד ממייסדיה הבולטים של האוניברסיטה בכלל, תוך שהוא משלב חזון, פוליטיקה, דיפלומטיה אקדמית, וכושר מופלא לגיוס סגל בכיר לאוניברסיטה בכלל ולחוג להיסטוריה כללית בפרט. תחת הנהגתו היה החוג לאחד הגדולים והטובים בעולם.