צ'אק הייגל דווקא מוצא חן בעיניי. אינני יודע מדוע.

אולי זה בגלל העבר הקרבי שלו. הוא קיבל צל"שים אחדים על אומץ לב במלחמת ויאטנאם (שאני תיעבתי אותה). הוא היה בסך הכול מ"כ. מכיוון שאני הייתי בסך הכול מ"כ במלחמת תש"ח, מוצא חן בעיניי שהוא מתקדם ועולה לדרגת שר הביטחון.

כמו חיילים רבים שראו את המלחמה מקרוב (ואני ביניהם), הייגל הפך לאויב המלחמה. נהדר.

עכשיו פתחו כל מחרחרי המלחמה בהתקפת מחץ עליו. כמעט איש מהם מעולם לא שמע שריקה של כדור במלחמות שאליהן שלחו את זולתם. בראש ההתקפה עומד הממסד היהודי באמריקה.

החטא העיקרי של הייגל הוא, כנראה, התנגדותו למלחמה באיראן. להתנגד להתקפה על איראן פירושו להיות אנטי-ישראלי, אנטישמי, ולייחל להשמדתה של מדינת ישראל וכל היהודים בכלל. לא חשוב שכמעט כל ראשי מערכת הביטחון הישראלית, בהווה ובעבר, מתנגדים גם הם להתקפה על איראן. הרי נתניהו הוא מומחה יותר גדול מהם.

בשבוע שעבר התראיין ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, ונתן תיאור מפחיד של התנהגות בנימין נתניהו ואהוד ברק בישיבות שבהן דנו ראשי הביטחון בהפצצה על איראן. השניים היו במצב-רוח מרומם, עישנו סיגרים ושתו וויסקי. מפקדי הצבא וראשי שירותי הביטחון התחלחלו. סיגרים נחשבים אצלנו למותרות ראוותניות, ושתיית משקאות חריפים בעבודה היא טאבו.

(חסידי נתניהו הזכירו שגם ווינסטון צ'רצ'יל עישן סיגרים ושתה לשכרה. נראה שלא די בסיגרים ובוויסקי כדי להיות צ'רצ'יל).

בעצם, נדמה לי שמינוי הייגל מקל על נתניהו. במשך שנים הוא תיאר את הפצצה הגרעינית האיראנית כסוף העולם, או לפחות סופה של מדינת ישראל. והנה, בתעמולת הבחירות של נתניהו נעלמה הפצצה כליל. מינוי הייגל יכול לעזור לנתניהו לרדת מהעץ.

לדעת ראשי השדולה, רשימת הפשעים של הייגל ארוכה אף יותר.

לפני שנים קרא הייגל לשדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון "השדולה היהודית". שומו שמיים! עד אז הרי היה ברור שחברי איפא"ק הם בודהיסטים, ושהתורמים שלה הם מיליארדרים ערבים, כמו אבו-שלדון ועבד-אל-אדלסון.

ביקורת על ישראל משולה להתאבדות פוליטית

אבל החטא הנורא מכול של הייגל אינו מוזכר כמעט. כאשר כיהן כסנטור רפובליקני מטעם מדינת נברסקה, הוא פלט פעם את המלים הנוראות מכול: "אני סנטור אמריקני. אני לא סנטור ישראלי!"

כאן קבור הכלב.

כמעט כל הסנטורים האמריקנים הם אכן סנטורים ישראלים, וכך גם חברי הקונגרס. כמעט איש מהם לא היה מעז למתוח ביקורת על ממשלת ישראל בכל עניין שהוא, זניח ככל שיהיה. ביקורת על ישראל משולה להתאבדות פוליטית. לא רק זה שהשדולה היהודית משתמשת במשאבים הענקיים שלה כדי לעזור לבחירת פוליטיקאים "ידידי ישראל", אלא שהיא ניצלה את כוחה גם כדי להדיח את הפוליטיקאים המעטים שהעזו למרוד בשדולה.

בסרט התעמולה שלו בבחירות אלה מראה הליכוד שוב ושוב ושוב את נאומו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס. הסנטורים וחברי הקונגרס נראים כשהם מוחאים כפיים בהתלהבות אחרי כל משפט של נתניהו וקופצים למעלה ולמטה כמו תלמידים בשיעור התעמלות. כותרת הסרט אומרת: "כאשר נתניהו מדבר, העולם מקשיב!"

(קוריוז: אחרי סצנה מבישה זו מראה הסרט את נאום נתניהו בפני עצרת האו"ם. מכיוון ששם לא היו כמעט מחיאות הכפיים – האולם היה חצי ריק, ואביגדור ליברמן ושאר חברי המשלחת הישראלית היו כמעט היחידים שמחאו כף – "תיקנו" עורכי-הסרט את המציאות: הם לקחו את מחיאות כפיים מהקונגרס והשתילו אותן באולם האו"ם).

מישהו שלח לי קטע סאטירי נחמד. נאמר בו שאם הסנאט לא יבטל את המינוי של הייגל, תיאלץ ישראל להשתמש בזכות הווטו שלה. על תומכי הייגל יהיה אז לגייס רוב של 90% כדי להתגבר על הווטו הישראלי. אם ייכשלו, יצטרך הנשיא אובמה לבחור בשר ביטחון אחר מתוך רשימה של שלושה מועמדים שתוגש לו על-ידי נתניהו.

צחוק בצד, מערכת הביטחון הישראלית אינה חוששת בפני מינוי הייגל. נראה שיודעים שם שהייגל קשוב לבקשות ישראל. מספר אלופים ישראלים כבר יצאו להגנתו.

כל דחיפה קטנה של ארצות הברית תורגש בירושלים כמכה קשה

כל הפרשה הזאת הייתה יכולה להיחשב כזניחה, ואפילו כמשעשעת, לולא שאלה אחת שמתבקשת: מדוע בכלל מינה אובמה את האיש הזה, השנוי כל-כך במחלוקת?

לכך תשובה מוחצת: נקמה.

אובמה מצטיין בהסתרת רגשותיו. במשך החודשים שבהם תמך נתניהו בגלוי במיט רומני, אובמה לא הגיב. אך אין ספק שהכעס שלו הלך והצטבר.

עכשיו הגיע הזמן. הוא מינה את הייגל והשפיל את השדולה הישראלית. עכשיו ניתן לצפות למהלכים נוספים מהסוג הזה. כל דחיפה קטנה של ארצות הברית תורגש בירושלים כמכה קשה.

אגב, מפלגות האופוזיציה שלנו היו יכולות להשתמש בפרשה זו כדי להאשים את נתניהו בחוסר כישרון. התמיכה ברומני הייתה פשוט טיפשית. מה עוד, שנתניהו גדל באמריקה ומגדיר את עצמו כמומחה לעניינים אמריקנים. אך אפילו מפלגה אחת לא העזה להעלות נושא זה, שמא יאשימו אותה בחוסר פטריוטיות.

אינני חושב שהנשיא אובמה ישנה בקרוב את מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל, חוץ ממכות-עונשין קטנות כמו זו. אך אם נרים את מבטנו אל האופק, התמונה תיראה אחרת.

כבר עכשיו יש הבדל ניכר בין אובמה א' לאובמה ב'. כאשר הוא נבחר בפעם הראשונה, אובמה בחר דיפלומט בכיר, צ'ז פרימן, לתפקיד יו"ר מועצת המודיעין הלאומית. השדולה הישראלית הקימה מהומה, ואובמה ביטל את המינוי. הוא העדיף להשפיל את עצמו פומבית על פני עימות עם השדולה. כמה שונה התנהגותו עכשיו!

השינוי הזה יכול להעמיק בתקופת הכהונה השנייה של אובמה וגם מעבר לה. חיבוק החנק של השדולה בוושינגטון הולך ונחלש. זהו תהליך איטי, אך מתמשך.

מדוע?

לדעתי, אחת הסיבות היא שהציבור היהודי באמריקה הולך ומשתנה. פוליטיקאים אמריקנים מתחילים להרגיש שהבוחרים היהודים רחוקים מתמיכה גורפת בשדולה. ה"מנהיגים" היהודיים, שכמעט כולם מינו את עצמם, אינם מייצגים איש מלבד קומץ של עסקנים מקצועיים, וכמובן את שגרירות ישראל ואת המיליארדרים הימניים. אין הם שולטים בציבור הבוחרים היהודים.

עובדה זו התבררה כאשר תמך נתניהו ברומני, בעוד הרוב הגדול של היהודים המשיך לתמוך באובמה ובמפלגה הדמוקרטית.

אין זו התפתחות פתאומית. זה שנים מתרחקים היהודים האמריקנים – ובייחוד הצעירים שבהם – מהממסד. הם מסתייגים יותר ויותר ממדיניותה של ממשלת ישראל ומהכיבוש. הם מתביישים כשהם רואים בתקשורת האמריקנית תמונות של חיילים ישראליים מכים פלסטינים חסרי ישע. הם מתרחקים בשקט. בשקט, מפני שהם חוששים מפני תהודה אנטישמית. יהודים לומדים מגיל צעיר ש"אנחנו היהודים צריכים לעמוד ביחד" מול פני האנטישמים.

רק אנשים אמיצים מעטים מקרב הקהילה היהודית באמריקה מוכנים למתוח בפומבי ביקורת – אמנם מתונה ביותר – על ישראל. אך הפוליטיקה האמריקנית מתחילה להתאים את עצמה לעובדה שכוח השדולה מבוסס לא-מעט על בלוף, ושרוב היהודים האמריקנים בכלל אינם חושבים על ישראל כשהם באים לקלפי.

ההיבריס של איפא"ק עלול להניב פירות באושים

האמריקנים צריכים להיות גזע של מלאכים. אחרת, איך ניתן להסביר את הסבלנות האינסופית שלהם מול העובדה שמדיניות ארצם בתחום חיוני מוכתבת על-ידי מדינה זרה?

לפחות מאז שנות ה-50 המאוחרות נקבעת המדיניות המזרח-תיכונית של ארצות הברית בירושלים. כמעט כל הפקידים האמריקנים המטפלים בה הם יהודים. השגריר האמריקני בתל אביב יכול היה להיות גם השגריר הישראלי בוושינגטון. הוא מדבר עברית צחה. לעתים אני תוהה עם במפגש של נציגי ישראל וארצות הברית לא מדברים לפעמים יידיש.

הזהרתי פעמים רבות שזה לא יכול להימשך לנצח. במוקדם או במאוחר יתחילו האנטישמים – חבורה גועלית מאוד – לנצל את המצב כדי לרכוש לגיטימיות בציבור האמריקני. ההיבריס של איפא"ק עלול להניב פירות באושים.

ישראל תלויה בארצות הברית כמעט בכל התחומים – החל במועצת הביטחון של האו"ם וכלה בשדות הקרב של מלחמות עתידיות. לכן זוהי סכנה קיומית.

נראה שגם השדולה עצמה מתחילה לחוש בסכנה. בפרשה הנוכחית, הקול שלה נמוך מאוד. היא לא רוצה לבלוט בה.

המדיניות האמריקנית ממלאה תפקיד חשוב בקריסת מחנה השלום הישראלי

החלק העצוב ביותר של פרשה זו הוא שכל "ידידי ישראל", אלה שבקונגרס ושבתקשורת האמריקנית, אינם מחבקים באמת את "ישראל". הם מחבקים את הימין הישראלי, ובכללו את הימין הקיצוני, ואף את הימין הפאשיסטי. בכך הם עוזרים לגוש הימני להדק את שלטונו במדינה.

המדיניות האמריקנית ממלאה תפקיד חשוב בקריסת מחנה השלום הישראלי, קריסה הבולטת כל-כך בבחירות הנוכחיות. דוגמה אחת: ההתנחלות המוגברת בשטחים הכבושים, שמטרתה להפוך את פיתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי, ממומנת על-ידי יהודים אמריקנים, המעבירים את תרומותיהם דרך מוסדות אמריקנים המשוחררים ממס. כך מממנת הממשלה האמריקנית בעקיפין את אותן ההתנחלויות, שהיא מגנה אותן פומבית.

מאז המאה ה-19 רגילים העיתונאים לכתוב "צרפת מוחה" או "גרמניה מצהירה" כאשר כוונתם היא ש"ממשלת צרפת מוחה" וש"ממשלת גרמניה מצהירה". כך אומרת התקשורת כיום (גם בישראל) ש"ישראל" מקדמת את ההתנחלויות, בעוד שבפועל ממשלת ישראל היא העושה כך. סקרים מכובדים מוכיחים שרוב הישראלים רוצים בשלום המבוסס על פיתרון שתי המדינות – פיתרון שממשלתנו חותרת תחתיו יום-יום.

בחזרה לצ'ק הייגל: ממשלת-ישראל ו"ידידי ישראל" יעשו את הכול כדי לסכל את מינויו.

אני כשלעצמי מקווה שהמינוי שלו יאושר, ושהוא יבשר מדיניות אמריקנית חדשה – מדיניות של תמיכה בישראל מפוכחת, רציונלית, ליברלית, חילונית, דמוקרטית, ישראל שפניה לשלום עם העם הפלסטיני.

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]