Skip to content

הקלות הבלתי נסבלת של האכזריות

"שומרי הסף", שמועמד לאוסקר, הוא סרט סוחף, מטלטל ומטריד, שמציג את שיטות החיסול של השב"כ על רקע המלחמה בטרור, ומעורר שאלות על מוסר וערכים בשעה שאנחנו שולטים על עם אחר, שנמצא תחת כיבוש. קשה, קשה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

"שומרי הסף", סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה, מושיב לראשונה שישה ראשי שב"כ לשיחה רוחבית על מאחורי הקלעים של שירות הביטחון הכללי. ששת ראשי השב"כ המשתתפים בסרט (אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין), פעלו כראשי השירות בין השנים 1980 ועד 2011.

אז מי נתן את ההוראה? אברהם שלום. צילום: אבנר שחף

"אני לא זוכר", אומר אברהם שלום, כשנשאל אודות פרשת קו ,300 שהתרחשה בשנת 1984, "הייתי בחיפה". כמה דקות לאחר מכן, שלום, ראש השב"כ באותה תקופה, "נזכר" בעובדות מפורטות על הפרשה. הסרט משחזר את האירוע המכריע של ה-12 באפריל באותה שנה, כאשר ארבעה פלסטינים מעזה חטפו אוטובוס שעשה דרכו מאשקלון לתל-אביב. כשהאוטובוס נעצר על-ידי חיילי צה"ל מספר קילומטרים מהגבול המצרי, התקשורת הישראלית כבר היתה שם – ואז התפוצצה פרשת חיסולם של שני מחבלים לאחר שנפלו בשבי.

גופות שני המחבלים הראשונים שנהרגו בתקרית נראות מוטלות באוטובוס במהלך בסרט, אך נראים גם תמונותיהם של השניים הנוספים שנותרו בחיים, ומבין מילותיו של ראש השב"כ לשעבר, מבינים כי הורה להורגם. השאלה אם קיבל הוראה מגבוה לחסל אותם. שלום מתאר בפירוט מחריד את ההוראה – "תגמור עם זה". מורה מתעניין מה קרה שם בדיוק עם אחד המחבלים וראש השב"כ לשעבר עונה לו: "אני חושב שהוא לקח אבן וריסק אותה על ראשו".

בעוד שלום יושב לראיון, לובש חולצה משובצת ושלייקעס אדומים, ונראה היום כמו  סבא'לה חייכן ונחמד בן 84, הוא מאשים את "הפוליטיקאים" בכסת"ח, וכי ההחלטה לחיסול הגיעה מהאלוף במיל' איציק מרדכי. אולם מרדכי נשפט וזוכה, והשאלות שהתעוררו במהלך התביעה הביאו להתפטרותו של שלום כראש השב"כ בשנת 1986.

שלום נראה נעים הליכות, אך חסר סבלנות, כשמורה שואל אם נוכחותם של עיתונאים בזירת האוטובוס השפיעה עליו, או ש"שלום של היום" שוקל מחדש את מוסריות פקודתו. "במקרה של טרור, אין מוסר", הוא מתעקש. לדבריו, כשמטפלים מדי יום באוכלוסיה תחת כיבוש – "זו בעיה טקטית, לא אסטרטגית".

"שומרי הסף" אינו חושף מידע חדש על פרשת קו 300 או על פרשות אחרות בהיסטוריה של מדינת ישראל. מה שלא פורסם עד היום, נשאר חסוי.

"שומרי הסף", המוצג בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ, ומועמד, כפי שפרסמנו, לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר (לצד הסרט הישראלי הנוסף "חמש מצלמות שבורות"), נבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2012, בידי מבקרי הקולנוע של "הוליווד ריפורטר", "ניו יורק טיימס" ו"הניו יורקר".

"אתה עוסק בשאלות ובדימויים, שישפיעו על חייך ועל המהות שלך". יובל דיסקין. צילום: אבנר שחף

הראיונות עם ראשי השב"כ לדורותיהם משולבים בהדמיות ממוחשבות המשחזרות פעולות צבאיות ומודיעיניות. סצנות ההמחשה נוצרו על-ידי טכנולוגית CGI (אנימציית מחשב פוטו-ריאליסטית), המבוססת על תצלומים מקוריים. לאור העובדה, שבסרט נעשה שימוש בהנפשה חדשנית המרחיבה את גבולות הסוגה הדוקומנטרית, תקציבו של "שומרי הסף" תפח למיליון וחצי דולר, אך גם קבע את מעמדו כסרט הדוקומנטרי היקר ביותר שהופק אי פעם בישראל.

הסרט מתחיל את דרכו במלחמת ששת הימים, ומתאר כיצד איומים ופעולות חבלה התעצמו, והם שהביאו את הדרג המדיני לבקש משירות הביטחון הכללי לתת את המענה. כחלק מההנפשה, "שומרי הסף" בונה חדר מעקב משוכלל וירטואלי, שבו מקלטי וידאו, צגי טלוויזיה ומחשבים משוכללים מביטים על ההתרחשויות ההיסטוריות: "במהלך השנים, הטכנולוגיות התקדמו", נאמר  בסרט ויובל דיסקין (ראש השב"כ בין 2005 ל-2011) אומר כי "ההחלטות הפכו יקרות גם הן". הוא מתאר כי קשה לדמיין את הכוח הטמון בידי ראש שב"כ כאשר, למשל, הוא רואה מזל"ט עם טיל חכם העוקב אחר מכונית באחד הרחובות הסואנים בשטחים: "אני מקבל החלטה, ו-X אנשים נהרגים".

ראשי השב"כ מתארים מגוון מן השיקולים שלהם: "אחת ההחלטות הייתה אם להשתמש בפצצה בת אחד טון או בת רבע טון על המטרה, האם להרוס רחוב שלם או רק קומה שלישית בבניין, האם לכלוא חשודים בשל מה שהם רק עשויים לעשות, האם לכלול את אשתו וילדיו של החשוד לתוך השיקול המבצעי".

 יובל דיסקין : "אפילו אם אתה חושב שאתה פועל תחת מנדט מדיני, שומר על ביטחון מדינת ישראל, מונע פיגועים עתידיים ומגן על אזרחי ישראל", אתה עוסק בשאלות של נזק עקיף, ולעיתים אף בדימויים רבים – של גופות ופנים שייצרבו בזיכרון שלך לנצח, ישפיעו על חייך, על שנתך ועל המהות שלך".

אחרי הכול, הוא מציין, אלה שאתה עוצר או מתמודד איתם כמחבלים, רואים אותך כמחבל גם כן. אחד מראשי השב"כ גם מזכיר, כי שנים של התנחלויות, עוני ומעצרים יוצרים יותר שנאה ופחות תקווה: "אנו רצינו יותר ביטחון", הוא אומר, "אבל קיבלנו יותר טרור". יעקב פרי, שנשאל על פרשת הטלטולים, טוען כי מחבלים שהם "פצצות מתקתקות", לא מאפשרים ראיון רגוע עם החשוד.

הסרט מציג מפות מונפשות של מטרות מאיימות, תמונות של ראשי ממשלה החותמים על הסכמים או מבקרים את חיילי צה"ל בשטחים. בנקודה מסוימת הסרט מראה את תמונות ראשי הממשלה – מדוד בן גוריון וגולדה מאיר עד יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ומזכיר כי האחריות והמדיניות, מתחילות ומסתיימות בשולחנם. הם אלו שצריכים לשאת באחריות.

בנוגע לשני אירועים גורליים בתולדות המדינה – רצח ראש הממשלה יצחק רבין והאינתיפאדה הראשונה, אומר אחד המרואיינים: השב"כ הוא אולי אחד הארגונים המאורגנים והמתוקצבים ביותר בתחום המודיעין העולמי, ויחד עם זאת לא הצליח לחזות מראש שני אירועים גורליים אלו.

הפרטים הקטנים של האירועים וגודל האכזריות – הם הנושא המרכזי בסרט. דרור מורה יצר סרט סוחף, המותיר את הצופה על קצה הכיסא, תוך שהוא מציג בדיוק רב את מה שתמיד ידענו, תוך תקווה שאולי זה ישנה משהו ויגרום לנו להרהר על משמעות הדברים, ולו בשביל הדורות הבאים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן