Skip to content

מחשבות על "ציפור פצועה" של דורה בדר

יש במסמך הסמיך וקורע הלב הזה יכולת להפוך את הקריאה בו לחוויה מעוררת מחשבה, מטרידה וגורמת מועקה. מן היומן עולה קול של מחאה נגד האינדוקטרינציה והוויתורים בשם האידיאולוגיה, אולם מצד אחר יש בו חלקים רחבים של קבלה ואמונה בחזון הגדול של השיתוף
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יפה עשתה הוצאת "הקיבוץ המאוחד" שהוציאה לאור את היומן המיוחד הזה של דורה בנדר, המצטרף אל הזרם החדש של ספרים על ראשית הקיבוץ – בהם ספרו של אסף ענברי "הביתה", ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד", וספרו של עמוס עוז "בין חברים". הזרם הזה של הספרים נע מהנימה הביקורתית, הבוחנת בזכוכית מגדלת את הקיבוץ, את התפרקות המבנה הקיבוצי וכשל האידיאולוגיה הקיבוצית-סוציאליסטית, ועד לסוג של קבלה וחמלה, כמו בספרו של עמוס עוז, לאותם גיבורים אלמונים, מייסדי הקיבוץ.

יומנה של דורה בנדר, "ציפור שבורה", פורט לפרוטות של מציאות אפורה את הווייתה של חברה בקיבוץ בין השנים 1937-1931. הקיבוץ הוא מזרע. לפעמים נדמה שהגודש הסמיך של היומיום מגביר את הנהייה בעוצמה אל האידיאולוגיה ואת כניעת ה"מאמינים" לקול ההיסטוריה והחזון. מן היומן עולה שקריסת עקרון חיי השיתוף והשוויון, שתוביל בעתיד לקריסת התנועה הקיבוצית, החלה למעשה עוד בימים הראשונים – למשל, במאבק של דורה לעבוד ברפת (עבודת גברים בימים ההם) ולסוג של עבודה תנועתית. דוגמאות אלה משקפות גם את המתח בין ערכי התנועה והאידיאולוגיה מול חיי הפרט ומאווייו.

קריאה ביומן פרטי ואישי היא סוג של ניסיון "להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הסיבים", כמאמרו של
ולטר בנימין. לא היסטוריה של מלכים ומצביאים דגולים, אלא חיים של האדם הקטן, של החייל הפשוט.
כל זמן הקריאה הדהד בראשי ספרו – מעורר המחלוקת בתקופתו – של דוד מלץ, "מעגלות", שחשף את בדידותו של האינדיבידואל בחיי הקבוצה. כך, היומן הזה הוא גם סוג של ראי לתקופת ראשית הציונות ומטונימיה לתנועה הקיבוצית כולה.

הצצה ביומן חושפת חברה ערכית המחנכת את ילדיה וחייליה לערכים, ודורשת נכונות להקרבה רבה – הקרבה אישית למען החזון והרעיון. היומן הוא סוג של תחליף – לשיחה, להגשמת מאוויי הנפש הכואבת והפצועה. ספק אם הכתיבה ריפאה פצעים אלה, ספק אם הביאה סוג של נחמה. אולם עם חלוף השנים, יש במסמך הסמיך וקורע הלב הזה יכולת להפוך את הקריאה בו לחוויה מעוררת מחשבה, ולעתים מטרידה וגורמת מועקה. לפעמים נדמה שעולה מן היומן קול של מחאה נגד האינדוקטרינציה ונגד הוויתורים הרבים בשם האידיאולוגיה, אולם מצד אחר יש בו חלקים רחבים של קבלה ואמונה בדרך ובחזון הגדול של השיתוף והחיים בקומונה.

הקריאה ביומן ממחישה לעינינו שאידיאולוגיות קמות ונופלות על העיקרון שכולנו, כל בני האדם, בכל
תקופה, מונעים על ידי הרצונות שלנו, ואחת היא מהן תפיסת עולמנו והשקפתנו. ואם לא די בכך, ראוי
לכבד, ראוי לקרוא ספרים אלה מהסיבה שהם מציגים חלק חשוב מההוויה הישראלית, על פניה הרבים.

ציפור פצועה, מאת דורה בקר, יומן 1933-1937, הקיבוץ המאוחד, 448 עמודים

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן