סיפורו של אסי דיין, 67, הוא סיפורה של מדינת ישראל. החלום ושברו. אני יודע שההגדרה הזו מחייבת ואולי היא סוג של קלישאה. אז מה. גם החיים הם סוג של קלישאה. ובעיקר החיים על-פי אסי דיין.

הערב הוקרן הפרק הראשון מתוך "החיים כשמועה", סדרה אוטוביוגרפית על דיין, מי שהיה בצעירותו הצבר האולטימטיבי ואחר כך יוצר מוכשר ולדעת רבים – במאי הקולנוע הגדול ביותר שצמח כאן.

בפרק הזה אין סמים, אין ניסיונות התאבדות ואין אשפוזים. יש אסי דיין כמעט בתולי, דיין החולם, דיין שנלחם באביו הדומיננטי, אבל גם נשבה בכריזמה שלו; דיין שרוצה להתנתק מחיבוק הדב של אביו הגיבור, רב הפעלים, המלחמות והזיונים. "עבדתי כסניף של אבי וכאחד מהקנים של סמל המדינה. ציפו ממני לדרגות, לעין אחת".

דיין ידע שאינו יכול – וגם לא רצה – להתחרות באביו. הוא חלם להיות סופר. "המילים הן הנכס הכי חשוב שיש לי. החלטתי להשתמש בעט כנשק מול אבי ולהוכיח לו שאוכל ליצור עולמות לא פחות גדולים מעולמות הצבא שלו", אומר דיין בסרט.

דיין העניק לפרק הראשון בסדרה את השם "אבא אחד עם עין אחת". במקום לקבל אבא חם ומחבק, כמו כל ילד נורמאלי, דיין ג'וניור מספר, שהמשפחה היחידה או העיקרית שאביו גידל היתה צה"ל.

כדי לענות על הציפיות במשפחה, דיין התגייס לסיירת מטכ"ל – "מין חיזבאללה של שנות הביטלס. לא באים, מתגייסים ומתים מות גיבורים. לפני זה מתים לישון".

דיין הגיע במקרה לסט הצילומים של "זורבה היווני", קיבל תפקיד קטן בסרט – ומאז הכול היסטוריה. הוא התאהב בעולם הקולנוע, בתחילה כשחקן. אחרי "זורבה" קיבל את התפקיד הראשי בסרט הישראלי "הוא הלך בשדות" ע"פ ספרו של משה שמיר – והפך לכוכב נחשק ולצבר הישראלי האולטימטיבי. דיין מודה שקיבל את התפקיד הראשי בסרט לא בזכות כישרונו כשחקן, אלא בזכות השם דיין, "שמכר את הסרט".

היחסים בין אסי דיין לאביו הם יחסי אהבה, שנאה, קנאה, משיכה, הערצה, תיעוב. בסרט מגלה דיין, שהיה בין ניצולי הפיגוע בנמל התעופה במינכן, שבו נפצעה חנה מרון. כששב לארץ אביו חיבק אותו בהתרגשות. "אבל זה עבר", אומר דיין. בשלב מסוים אסי דיין רוצה להתנתק מחבל הטבור של משה דיין ולהתפרסם בזכות עצמו. במסגרת מלחמתו בכל מה שמייצג אביו, דיין הצטרף למחנה השלום והיה בין הראשונים שקראו לצאת מהשטחים הכבושים אחרי מלחמת ששת הימים, שאביו היה הגיבור הרשמי שלה.

גם  שם הסדרה "החיים כשמועה" הוא הברקה של דיין, שנולדה מתוך החיים עצמם. בבית לא דיברו על גניבת העתיקות של משה דיין ועל הרומנים שניהל. הנער דיין קיבל את המידע מקריאה בעיתונים. "טורי הרכילות בעיתונים הפכו בעיני לאורים ותומים והחיים לשמועה", מספר דיין בסרט ובעצם מסביר הכל. בסיום הפרק הראשון אסי דיין מבקש, שתאוות הפרסום, הבצע והנשים לא ישחיתו אותו כפי שהשחיתו, לדבריו, את אביו.

אפשר לאהוב את אסי דיין או לא לאהוב אותו. אבל אי אפשר להתעלם, שבלעדיו הקולנוע הישראלי והתרבות הישראלית היו נראים אחרת. אסי דיין ניצח את אביו, אבל גם הפסיד. הוא שילם ביוקר, מבחינה נפשית ופיזית, על ההצלחה שלו. על כך בשני הפרקים הבאים של הסדרה.