חיכיתי שבועות ליום הזה בו הכעס יפנה את מקומו לאכסניה של חום ואהבה.

לפני כשלושה חודשים, כשהוחלט שהולכים לבחירות, עשיתי קולות של מתמודד. הקמתי מפלגת בזק, "גאווה". היה זה מהלך סרק כדי לבדוק – את עצמי, את השטח, את נכונות הקהילה או החברה בישראל.

רציתי לייצג את מי שמזלו בחיים לא היה כשלי. לאלו שאין להם עתיד עם אור. משפחות אוהבות ותומכות שהתברכנו בהם. ילדים אהובים שגדלים ומסבים לנו אושר, אהבה והמון גאווה. כמו הנער שפנה אליי באמצע הלילה בבקשה לעזרה וישבתי שעות להרגיע ולתת לו דרך מפוכחת לחיים. אני, שאין מאחוריי עשייה חברתית אמיתית, למעט הבנת דרכי החיים על הפסגות שבקצה והמדרון הקשה שבדרך.

קיבלתי קיתונות של בוז. החברים הקרובים שאלו אם אותי שכחתי לקחת את הכדור הכחול, והיו אחרים שדווקא שאלו אם לקחתי את הכדור הלבן.

פניתי לגורמים בתעשייה, בתקשורת ובפוליטיקה. טרקו לי דלתות, זלזלו. אנשים שהיום חיים על כנפי התהילה, שיש להם השפעה. כאלו שיכולים לעזור לרבבות צעירים אבודים שאין להם אוזן למצוקות הנפש או יד מחבקת לגוף אבוד. אנשים שבאו מאותם מקומות, ואולי שכחו. היו כמובן גם אנשים שלא שכחו איך הכל התחיל, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. אנשים שיודעים שהחיים הם לא רק השקה לבושם או שעון יוקרתי.

כולם באו מהמקום בו אני באתי. אלו שתמכו, אלו שזלזלו, אלו שצחקו. זכותו של אדם לעמוד על מעשיו, ואין לי מילה רעה לאיש מהם.

מובן שפניתי להרבה מפלגות שהטרנד החדש הוא לטעת בתוכן כקישוט תאים "גאים", שנועדו בסך הכל למשוך אתכם אליהם. מובן שיום לאחר הבחירות התאים הגאים יזרקו לפחי ההיסטוריה. יש מצבים גרוטסקיים כאלה שאפילו מוציאים ממני פרצי צחוק. הרי כיצד יכול תא גאה להרים ראש כשפייגלין בחזית מפלגתו? או ציפי לבני – "התקווה האמיתית" – אליה פניתי מספר פעמים. אותה לבני העדיפה לצרף לרשימה את הגנרל אלעזר שטרן, מי שסגר בזמנו את עיתון במחנה רק משום שפורסמה בו כתבה מחבקת על קצין הומו. שלי יחימוביץ', עם כל הפאקינג "צדק חברתי" שלה, העדיפה להכניס אליה הביתה את כל צמרת מפלגתה לאכול לביבות מעשה ידיה. אף הומו לא היה שם, לפחות לא מוצהר. יאיר לפיד, שהביא רב שהתחיל כהומופוב ומיד הולבש במסכה של רבי עם זקן ורוד, העיקר שלא יברחו הבוחרים. וש"ס הגזענית, ששונאת את כל העולם, כולל הנשים שאיתן הם שוכבים בלילות.

המפלגות הערביות אוכלות לנו את הראש עם הנושא הפלסטיני כשיש רבבות צעירים ערבים הומואים אבודים הנמצאים בסכנת חיים ממשית (רוב התומכים בעמוד הגאווה הם מהמגזר הערבי) ואין מי שיושיט להם עזרה. הם, נבחרי האוכלוסייה הערבית הישראלית, תמיד הצביעו נגד כל מה שהוא הומו. זהבה גלאון, שמנסה להחביא את ניצן הורוביץ, ההומו היחיד המוצהר בכנסת שכולה שנאה ורוע והומופוביה והמוני מטורללים עם זקנים ודגלים.

מובן שאי אפשר בלי הבלון הזה, נפתלי בנט, שהעם כנראה ימליך לישראלי היפה שלו. אבל כמה שהקרחת הסקסית הזו שעושה לביבי כאבי ראש מלאה בדעות חשוכות שהאמנתי שכבר עברו מהעולם ובוודאי כבר אינן נמצאות בפדחת של איש צעיר, יוצא סיירת מטכ"ל.

אלו הם פני המדינה, אהוביי. כולם שם בפוליטיקה חושבים רק על הכיסא מעור הצבי.

הם מפחדים! הם רוצים שזה יישאר רק שלהם

פתאום מגיע בחור חדש מזרחי, הומו, דעתן, בעל תא משפחתי חדש שלא מכיר את הכיסאות החמים האלה, שם שולטים אנשים שלא יתנו לך להיכנס כדי לעזור. אני הבנתי: הם מפחדים! הם רוצים שזה יישאר רק שלהם. אגו, כבוד, ושלטון עריץ.

אז זהו שלא! אני לא דלעת, ורבבות הצעירים שאתם לא שמים עליהם חשובים לא פחות מכם. אנחנו נגדל, נעזור, נלמד ונתרום ונביא את התקווה האמיתית לאלפים.

וכשהזמן יגיע, אנחנו נהיה מוכנים.

לפוליטיקה אולי לא אלך, אבל אם אצליח להעלות חיוך אצל צעיר נטוש או אגרום לחיבוק בין אם אבודה לבן שהחרימה בגלל שהוא הומו – זה יהיה בשבילי תהילה.

אני כותב את הדברים האלה בעיתוי שלא אני בחרתי. בדיוק קראתי פוסט עצוב על זוג הומואים שהוציאו חצי מיליון שקל כדי להקים בית חם ואוהב משלהם, ובגלל שינוי המדיניות של חוקי הפונדקאות בהודו נותרו חסרי כל. בלי כסף ובלי התינוק שכה רצו.

האג'נדה הראשונה שעליה קמתי בתנועתי החברתית "גאווה" הייתה פונדקאות חוקית בישראל. והנה, לא יבש הדיו על המצע שכתבתי, והמציאות התנפצה להמוני הומואים עמוק אל תוך הלב והנשמה. זה כל כך כואב ועצוב. הלב נשבר.

כל כך הרבה אמרו לי, אפי, תפסיק, ההומואים בישראל לא חסר להם כלום, הם חיים כמו בגן עדן.

אז הנה הגיהנום!