נגיסה אושימה, יוצר הסרטים היפני המהפכני, אשר הסעיר את מדינת ישראל בשנות ה-70 בשל סרטו החושני "אימפריית החושים", מת היום מהסתבכות של דלקת ריאות בגיל 80. הבמאי סבל מבריאות לקויה בשנים האחרונות, לאחר שחטף מספרי התקפי שבץ. סרטו האחרון, דרמת הסמוראים ההומוסקסואלית, "טאבו", התחרתה בפסטיבל קאן בשנת 1999.

כסטודנט למשפטים לשעבר ופעיל שמאלני, אושימה עבד בניגוד מוחלט למה שהיה מקובל בשנות ה-50 של המאה הקודמת במדינתו, מעין עדינות וביישנות יפנית הנובעת מפוסט טראומה שלאחר מלחמת העולם השנייה. "אני שונא את כל כולו של הקולנוע היפני", אמר פעם. אושימה נמנע לחלוטין מהשימוש בצבע ירוק בסרטיו, כיוון שטען כי הוא מרגיע את הצופה יתר על המידה.

עולם מבקרי הקולנוע כינה אותו כ"תשובה היפנית לבמאי ז'אן-לוק גודאר" הצרפתי. אושימה פרץ את דרכו עם סרט הבכורה שלו, "עיר של אהבה ותקווה" משנת 1959, לפני ששיפר את הרזומה עם דרמות פוליטיות נוקשות. הסרט "מוות בתלייה" שימש כאמירה פוליטית נגד עונש מוות וגזענות ממסדית, בעוד "Diary of a Shinjuku Thief" סבב אחר הקשר בין חופש מיני ושמאלניות. סרטו מ-1971, "הטקס" לעג למנהגי מעמד הביניים והחתונות המשפחתיות הנהוגות ביפן.

סרטו המפורסם ביותר היה דרמת מחנה השבויים מ-1983, "חג שמח מר לורנס", בכיכובם של דיוויד בואי, טקאשי קיטאנו וריוצ'י סקמוטו, וכן "מקס, אהובי" בכיכובה של שארלוט רמפלינג, אשר גילמה אשת דיפלומט הלוקחת שימפנזה כמאהב. הוא זכה בפרס הבמאי בשנת 1978 עבור "אימפריית החושים".

סיפור אימפריית החושים

הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, עוסק באהבה ובתשוקה שבין נערה צעירה בשם סאדא ומאהבה שהוא גם אדונה קיצ'י סאן. הסרט מגולל את מערכת היחסים בין השניים, שסובבת בעיקר סביב יחסי המין שביניהם המקוימים בתדירות הולכת וגדלה. חיפושם האינטנסיבי אחר אתגרים חדשים לסיפוק תאוותם מסתיימת במותו של קיצ'י סאן. סאדא חונקת אותו תוך כדי קיום יחסי מין, וכורתת את איבר מינו. הסרט שזור לכל אורכו בצילומים ברורים של האקטים המיניים.

בראשית שנת 1994 פנתה חברת "סטיישן פילם" למועצה לביקורת סרטים בבקשה לאשר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל. ב-18 באפריל, 1994, לאחר שצפתה בסרט, המועצה החליטה פה אחד לפסול את הקרנתו. בהודעה שנשלחה לחברת סטיישן פילם נאמר, כי "הסרט עובר את גבולות הטעם הטוב".

עקב טענות שהועלו כנגד ההחלטה, למשל בדבר איכותו האמנותית של הסרט, התכנסה הוועדה שוב ב-11 ביולי, לדון בהחלטה הקודמת. ברוב דעות הוחלט להמשיך ולאסור את הקרנתו של הסרט. ב-8 באוגוסט התכנסה המועצה בשלישית לדון בתוכן הסרט, ושוב החליטה לאסור את הקרנתו, אם כי הפעם נאמר במכתב שנשלח מטעם יו"ר המועצה כי "ייתכן, והמועצה הייתה מוצאת דרך לאשר את הסרט אם היית מוציא מתוכו, לפי הערכתי, כשמונה קטעים".

בעקבות ההחלטה השלישית של המועצה לאסור את הקרנת הסרט, עתרו מפיצי הסרט בישראל לבג"ץ. לאחר עתירה זו, התכנסה המועצה בפעם הרביעית לדון בהקרנת הסרט, והחליטה לאשר את הקרנתו בכפוף למגבלות הבאות: הגבלת גיל הצפייה ל-18 ומעלה, וכן השמטת תשעה קטעים מן הסרט, שלדעת המועצה היו עלולים לפגוע ברגשות הציבור ובמוסר החברתי. מפיצי הסרט בישראל, שעתרו כאמור לבג"ץ, טענו בפני בית המשפט, כי הם אומנם מסכימים להגבלת הגיל שנקבעה, אך חולקים על ההשמטות הנדרשות, למעט שניים מתוך תשעת הקטעים שבהם מופיעים גם קטינים.

העתירה לבג"ץ  התקבלה ברוב דעות. בפסק הדין, שהפך לאבן דרך בכל הקשור לחופש הביטוי במדינת ישראל, קבע בג"ץ כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד בישראל, הנובעת מהיותה מדינה דמוקרטית שוחרת חופש. נקבע כי חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי הקולנועי, בין אם הוא מסחרי ובין אם לאו, וכי גם הביטוי הפורנוגראפי חוסה בצלו של חופש הביטוי.

במקרה זה של "אימפריית החושים" אומנם הסרט הוא בעל אופי פורנוגראפי, אולם הוא בעיקרו בעל ערך אמנותי, שהרי אין לבחון את הקטעים הפורנוגראפיים במנותק מהסרט כולו, אלא כמכלול שלם של יצירה. את זה, על פי קביעת בג"ץ, לא עשתה המועצה לביקורת סרטים. לפיכך, קבע בג"ץ שעל המועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל, ללא השמטת קטעים, למעט שני הקטעים עליהם הוסכם, ותוך הגבלת הצפייה בו לגילאי 18 ומעלה.