נשיא המדינה שמעון פרס השתתף היום בטקס לציון 70 שנים לפריצתו של מרד גטו ורשה, שהתקיים בבית לוחמי הגטאות בהשתתפות לוחמי המרד, ניצולי שואה ונציגי הדור השלישי (הנכדים). מרד ינואר 1943 היווה את אות הפתיחה, ההתנגדות המשמעותית הראשונה לשלטון הנאצי, בפעולה אמיצה מאין כמוה במהלך פעולת גירוש יהודים מן הגטו, לוחמי אי"ל חמושים הוסוו בשיירות היהודים החטופים והובלו למקום בו רוכזו היהודים לפני שילוחם, ופתחו במאבק פנים אל פנים עם המלווים הגרמנים.

נשיא המדינה פנה ללוחמי המרד ואמר: "לשבת ביניכם זה כמו לשבת בין חלום לאגדה. קשה לתפוס את הרמה של הגבורה אליה הגעתם. איני יכול להבין את תהומות השפל של זוועות הנאצים, אל מול פסגת הגבורה של לוחמי מרד גטו ורשה. אני עומד נפעם נוכח גבורתם הבלתי נתפסת של לוחמי המרד והמום עד עצם היום הזה מתהומות השנאה של הצורר הנאצי".

רגע מרגש במיוחד באירוע היה כאשר הלוחמים העניקו לנשיא המדינה עותק בעברית של יומן נדיר ואותנטי אותו כתב אלמוני מתוך הגטו, המתאר את סיפורו בעת הגירוש לאומשלאגפלאץ, וסיפורם של ההולכים למותם במקביל לפרוץ המרד. ביומן מתאר הכותב מזווית ראייתו גם את פועלם ואומץ ליבם של הלוחמים היהודים. היומן, המתפרסם היום לציבור לראשונה, התגלה יחד עם מסמכים נוספים כחלק  אוסף "ברמן"- אוסף חשוב שנמסר בשנות ה-70 לבית לוחמי הגטאות על ידי אדולף ברמן, לאחר ששרד את טלטלות הדרכים אחרי המלחמה, עד הגעתו ארצה.

שני לוחמים אמיצים ממרד גטו ורשה, אשר הצליחו לשרוד מזוועות המלחמה, נתנו עדות חיה בפני הנשיא – חווקה פולמן-רבן וקזי'ק שמחה רותם. פולמן-רבן, אשר שימשה כקשרית צעירה בזמן המרד, סיפרה בעדותה על תחושת השליחות והפעילות הקבוצתית והאישית לקראת המרד ואמרה: "בשבילי להיות בארץ ישראל זה חלום, כשהייתי לוחמת וקשרית בגטו ורשה, כשנתפסתי וישבתי בכלא הגרמני, כשגורשתי והועברנו למחנות, במצעד המוות ואל מול זוועות הרצח ולהבות העשן, לא הפסקנו לחלום על ארץ ישראל. התפללנו שנגיע לארץ ונקים קיבוץ, וניצור חיים חדשים".

קאז'יק רותם, לוחם נועז במרד גטו ורשה, סיפר לנשיא בעדותו על פעולות ההתארגנות למרד ופרטים על אודות חילוץ הלוחמים מתעלות הביוב.

בסיום האירוע נשאה דברים אייל צוקרמן, נכדתם של צביה ואנטק צוקרמן, אשר קרויה על שם הארגון היהודי הלוחם אי"ל, ואמרה כי היא חשה גאווה גדולה לייצג את סבא וסבתא לוחמי המרד, ציביה ואנטק צוקרמן והדגישה כי הנחלת הזיכרון והמורשת של סביה וגיבורי מרד גטו ורשה חייבים לעבור כלפיד זיכרון לדורות הבאים.

הנשיא פנה אל אייל ואמר: "מרד גטו ורשה הוא אחד מפסגות הגבורה של העם היהודי. אנו מצדיעים ללוחמי המרד, גם הדורות הבאים ימשיכו לשאת את זכר המרד".

היומן הסודי של האלמוני מוורשה אשר נחשף היום לראשונה מתאר את זכרונותיו של אלמוני בן 37 כפי שנחווים על ידו בעת הגירוש לאומשלגלפלץ, ההמתנה הסלקציה והמסע באפריל 1943. ביומן מתוארות מחשבותיו של האלמוני בעת צעידתו לעבר גיא הצלמוות לצד עדותו בנוגע ללוחמי המחתרת היהודית אשר פעלו באותה העת.

היומן, מכיל 28 עמודים כתובים בשפה הפולנית. מן הטקסט עולה כי המחבר, יליד אפריל 1906, הוא עורך דין יהודי דובר פולנית ורוסית, אשר בנובמבר 1939 עבר את הגבול מביאליסטוק לוורשה. אביו ואחותו נספו באקציה הגדולה, אמו נספתה בזמן כתיבת הטקסט ואשתו הספיקה לעבור לצד ה"ארי". לאחר הסלקציה באומשלאגפלאץ הוא נשלח למחנה טרבניקי. גורל הכותב אינו ידוע.

הכותב מתאר את הצעדה לאומשלאגפלאץ ואת מחשבותיו, וכן את המראות הקשים הנגלים לו בדרך. הוא מתאר לילה שבילה עם מגורשים אחרים באומשלאגפלאץ. שם ראה ילד בן ארבע המנסה להחיות את אמו המתה, אוקראינים המסירים את נעלי הקרבנות ואומרים בלעג "מה אתה חושב, כמה זמן עוד תזדקק לנעליים?!", וגילויים אחרים של התעללות, שוד ורצח. הוא ושני חבריו, שמרץ ושמייטנקו, וכן לוצינה ובעלה מנסים לברוח אך נתפסים ונענשים בניקוי מחראות. למחרת הם עוברים סלקציה ומועמסים על הרכבת תחת מטר של מכות ויריות. רבים נופלים. הוא מתאר את תלאות הדרך, הרעב הגדול, הצמא וכן התאבדות של אחד הנוסעים (ובתוך כך מספר על מסעו מביאליסטוק לוורשה דרך קווי הגרמנים בנובמבר 1939). כמה אסירים בקרון שלו מתכננים לנסר את הסורגים ולברוח. שמחה גדולה פורצת כשמסתבר שפני הרכבת למחנה טרבניקי ולא לטרבלינקה (Treblinka).

והנה קטעים מתוך היומן:

אם כן, זהו הקץ. סוף המסע.

משהו מעיק וחונק. אלה המלים שלא נאמרו, המלים שלא היה סיפק להביע, שנתקעו. עוד כל כך הרבה יש לומר. לאשתי, לאמי – להבהיר, להסביר. המלים שלא נאמרו מעיקות כמו תחבושת לוחצת על פצע מדמם.

אך הרי כבר הסוף. מדוע כל זה עדיין מעניין אותי? הרי חוט דקיק בלבד מחבר אותי עדיין אל החיים והוא במהרה יינתק…

מתי?

מחר, בשעה זו כבר יהיה אחרי הכול. בקור רוח אני מחשב. עכשיו 2 אחרי הצהריים. אני מביט בשמים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה (Treblinka) בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון הוא פשוט – בפעם האחרונה אני רואה את השמים הכחולים בין העננים.

איפה שהו עמוק שביב עומם של תקווה: אקפוץ מהרכבת, איך שהו אגיע לוורשה. אסור לשכוח את מספר הטלפון של אשתי. אני חוזר בראשי על המספר החמש ספרתי, אף כי אני הרי זוכר אותו היטב. רק זה מעסיק אותי.

אני מבחין במבטה של לוצינה (Lucyna). על רקותיה אני רואה טיפות זעה, על אפה כתמים של פודרה. רק לפני ימים מספר אמרה לי שהיא מוכנה למוות, אף כי היא אוהבת את החיים בלהט ובחמדנות.

"אך הרי אתה, אני מאמינה בכך, תשרוד! אני רוצה שתשרוד. שתכתוב…"

בצורה עיקשת אני דופק לעצמי לראש את מספר הטלפון, אותו אני מכיר כל כך טוב. אני כל כך משתוקק לשוחח עם אשתי, עם אניה (Ania).

אני רואה את פניה העצובים כשנפרדנו. עיניים שקועות שהטילו צל על לחייה העדינות. היא הלכה ל"צד הארי" לחיות חיים מחוץ לחוק. הייתי אמור להצטרף אליה. התמהמהתי והנה אני הולך בשלשה בטור מתפתל וכבר לעולם לא אוכל לומר לה עד כמה היא יקרה לי. לא אוכל עוד להביע בכנות את מה שקשר אותי אל לוצינה זו הייתה תאווה, משיכה אל אשה מסקרנת ומפתה, אך אניה… אניה תמיד הייתה שלי, רק שלי.

בעוד שעות מספר אהיה גווייה, גווייה דוחה, שהורעלה בתאי הגזים של טרבלינקה ואף על פי כן אני עוד כל כך עמוק תקוע בחיים.

כאב נורא במותניים, במקום בו נחתה כת הרובה של האוקראיני. אך בלב, בראש חולפות זיכרונות, מחשבות, "חוויות של אינטליגנט".

בחזה מחנק כזה שכמעט איני מסוגל לנשום.

מתקרב המבנה האחרון של הגטו. פנייה. אנו נכנסים ל"אומשלגפלאץ" (Umschlagplatz).

וקטע נוסף:

בפינת הקרון מישהו נאנח. הפה עקום, על השפתיים קצף. באצבעות מכווצות בעווית – בקבוקון.

הרעיל את עצמו. הגיעו מים עד נפש.

גופו של המתאבד מצטנף. הראש נוגע בברכיים המורמות. מבין האצבעות נופל הבקבוקון. ואז הזרוע לאט מתקפלת, כאילו פנימה, הגוף עושה חצי סבוב ו… סוף.

מה לעשות? להוציא את הגופה? לא, לא. אם בכל זאת יסתבר שאנו מובלים לטרבלינקה     (Treblinka), נעשה שימוש בגופה. נדחוף את הגופה אל מחוץ לקרון. השומרים יתחילו לירות על הגווייה. היא תשמש מגן לאחרים.

רעיון מצוין.

ערב יורד. זוהר הלהבות מאדים. האפלה מתעבה.

חריקת ברזלים. גרירת הקטר. אני נוסע !

אניה ! …

זו לי כבר הפעם השנייה להימצא בקרון בקר. הפעם הראשונה הייתה לפני שלוש שנים.

השנה 1939. נובמבר. אני חוצה את "הגבול הירוק" (הגבול בין פולין הכבושה על ידי הסובייטים לבין פולין הכבושה על ידי הגרמנים) מביאליסטוק לוורשה. אני מועד בעוברי ביער, אני שוקע בבוץ. אני נושם בכבדות. ממעל שמים שחורים ללא כוכבים. איפה שהו מהצד אני שומע רשרוש. הגעתי לקצה היער. אני חש מתחת לרגליים אדמה מוצקה של שדה. אני נתקל בגדר. מתוך היער יוצאות כמה דמויות.

הלו! מי אתם?

ואתם?

ידוע. אנו הולכים לוורשה "על ירוק". אנו ממשיכים ללכת. איפה שהו, קרוב מאד נביחות של כלבים.

מה זה? ישר מולנו, בכיוון שלנו הולך סיור צבאי. בחושך נוצצים כפתורי המדים.

גרמנים?

לא . זה סיור סובייטי. קצין ושני חיילים. אחד אוחז ברצועה של כלב.

קודה? קטו ווי? (Kyда? Кто Вы?) (לאן? מי אתם? – רוסית)

אני יוצא קדימה. אני מדבר רוסית. אני מסביר שאנו הולכים לוורשה. המשפחות שלנו שם. המלחמה הפרידה בינינו.

"הייתי צריך לאסור אתכם – אומר המפקד – אך אם אתם רוצים ללכת, עשו כרצונכם. – והוא מוסיף – אם נמצאים ביניכם יהודים, לא הייתי מייעץ להם ללכת. הרי הגרמנים הם ברברים".

הלב פועם בחוזקה. אסור לסגת עכשיו. אני מוכרח להגיע לוורשה. אחר כך אראה מה לעשות הלאה.

הקצין הסובייטי מסביר לנו באילו דרכים ללכת כדי לא להיתקל בגרמנים. "הרי הם ברברים" – הוא אומר בפעם השנייה.

אנו הולכים הלאה. אנו תועים. איננו מוצאים את הדרך עליה הצביע המפקד. מרחוק רואים מדורה. אנו מחליטים ללכת אל המדורה. הרגליים שוקעות בבוץ.

המדורה קרובה יותר ויותר. שומעים קולות רבים. מדברים פולנית.

אנו מתקרבים.

באור הענפים הבוערים אני רואה את הגרמני הראשון. גבוה, רחב – – רובה תלוי על כתפו. הוא מדבר פולנית במבטא מאזורי: "עמדו כאן, עמדו!" (Stawajta tu, stawajta!). אנו נדחפים לתוך ההמון. אני רואה עכשיו שעומדים כאן כמה מאות אנשים.

אנו נשאבים לתוך ההמון. אנו מקבלים הסבר: הם עומדים כאן, על "קו הגבול" כבר חמישה ימים. מחכים. אומרים שלקראת הבוקר ירשו לצאת לוורשה.

"אבל האם ירשו ליהודים ללכת – זה לא ידוע" – מוסיף איזה נער ומתבונן בי.

"כי עם היהודונים זה שונה" – מוסיף מישהו בעליזות.

לאט אני זז למקום אחר. בקרבת מקום מספר מישהו בערנות: "רבותיי המכובדים, זה היה כך – הגרמני ניגש אליו ואומר "יודה" (Jude). וההוא מכחיש. אז אומר הגרמני "תראה". אתם מבינים, מכובדי, שזה בעניין ברית מילה. הראה. ומה הסתבר – יהודון. הגרמני שלף אקדח וירה לו בהוכחה".