בשנים האחרונות הציבור הבלתי מוגדר מבחינה לאומנית או דתית מעדיף לבחור במה שנקרא "הרע במיעוטו". הציבור שבע הבטחות, הצהרות, מצעים, עד כדי רצון להקיא. במקרה הטוב, אלה אינם בני ביצוע, ובמקרה הרע – אלה הזוית, כחש, מרמה, דמגוגיה מן הסוג הנתעב ביותר. אז אפשר להבין את הציבור. 

אבל הפעם השתנו הדברים, אם לא רדיקלית, לפחות בכיוון הנכון. ישנם מנהיגים עם מסר ויש עתודה של כוחות צעירים, שבעקבות "מהפכת התודעה" החליטו להיות פעילים בזירה הפוליטית, וחייבים לתת להם סיכוי. אבל בראש וראשונה – לתת לעם הזה כאן סיכוי לחיות, ולחיות טוב יותר מבחינה חומרית, אנושית וערכית בחלק עולם מוקף עולם ערבי בתהליך מהפכני. 

אילו אני על הר קירח, מצויד בדרכון ישראלי ויש בו קלפי, הייתי בוחר ברב חיים אמסלם. אבסורד – נכון. או מוזר, שלא לומר אניגמטי. זה מתחיל בכך שאני לא שונא את הדת. אני גדלתי בבית חרדי, וסבי, דוד ניידט, היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין וידידו של האדמו"ר מגור. מאז השואה יש לי חשבון ארוך עם הקב"ה, שלא כאן המקום לדון בו. הדת היהודית, היהדות וכל מה שהיא מייצגת היו בשורה לעולם. עד שבאו סוחרי הדת, ספסריה ומסרסיה, בעיקר במדינת היהודים, ולאט לאט הרסו את יסודותיה. משום כך אדם מבפנים כמו הרב אמסלם (שבעברית מן הסתם שם משפחתו הוא עם שלם), המגלה את  המלך במערומיו, את השקר במבושתו, את השחיתויות, בחסות  הדת – הוא בעיניי אדם אמיץ. וזה עולה בקנה אחד עם המנטרה שלי – האמיצים מנצחים. הרב אמסלם הוא אדם אמיץ. אני מקווה שהוא ייבחר לכנסת. 

הימין והדתיים יתגייסו ויביאו גוססים על ריקשות 

אלא שאני חיי כאן ולא על הר קירח,  ולכן, בראש וראשונה, אני עושה ניפוי, אלימינציה, במי אני לא בוחר, בהנחה שכול מי שהמדינה יקרה לו, כל אזרח, יהודי וערבי, יילך לקלפיות. סרבני  הבחירות באים בעיקר מן המאוכזבים. הימין והדתיים הם קנאי בחירות, הם יתגייסו ויביאו גוססים על ריקשות. משום כך כל קול שנעדר איננו קול של מחאה המטביע את רישומו, אלא קול נפקד, המחזק את הכוחות שאותם הוא דוחה בכול מקרה. משום כך בציבור החילוני, או המסורתי המתון, יש כמה מפלגות שמהן הוא יכול לבחור, ובהן לבחור. 

מפלגת העבודה, ביסודה הייתה מפלגה מפוארת, על כל המגרעות שבה, שהייתה בסיס להקמת המדינה. מפלגה זאת הייתה לפני זמן קצר  לא רק על הקרשים אלא על ערש דוויי. עד שבאה שלי יחימוביץ', מ"הכול דיבורים" בקול ישראל, והפיחה במפלגה חיים. זאת בעזרת התנופה של דור מהפכת התודעה.  יחימוביץ' לא רק שיקמה את המפלגה אלא החייתה אותה, ובכך עשתה דבר גדול. עם זאת, הניסיון העקר להתעלם מתקציב הביטחון וההתנחלויות, לא רק כנושא ערכי אלא כנושא כלכלי חברתי, ושוויוני מאוד (בתקציב עצמו)  נראה בעיניי כתכסיס לא נבון, שתכליתו לפתות תומכי ליכוד לעבור למחנה העבודה. זה לא קרה ולא יקרה. בכך איבדה יחימוביץ' לא רק יוקרה ואמינות אלא להערכתי גם קולות, אולי לא הרבה, ואולי בשל כך לא התווספו לה קולות בסקרים. על אף כל זאת, מפלגת העבודה, גם בשל ההנהגה שלה, בשל ערכיה החברתיים, בשל המועמדים בה – ראויה לתמיכה.

התנועה בראשות ציפי לבני היא תופעה חדשה בשל שני גורמים: לבני עצמה, בשר מבשרה של תנועת החרות ובת לאחד ממייסדיה, הכירה בשינוי שחל בעולם, וסביבנו, שיש לו השפעה על חיינו כאן כמדינה יהודית. היא הכירה בשינוי ושינתה את השקפת עולמה. אבל ההיסוסים שלה, ההמתנה מה יעשה אולמרט וכיוצא באלה צעדים לא בטוחים, לא הוסיפו לה מוניטין. ההיסוס שלה בעניין הקמת חזית אנטי  ליכוד ביתנו עוד גרעה מן היוקרה שלה. יתרה מזאת. אילו היתה לבני מקדימה בהקמת התנועה, ייתכן מאוד שמפלגתו של יאיר לפיד, יש עתיד, לא הייתה קמה כלל. שכן המצע של שתי המפלגות כמעט דומה. הגורם השני הוא באנשים שמאיישים את עמדות המועמדים. עמרם מתנע ועמיר פרץ היו בעבר מנהיגי תנועת העבודה, והם בראש הרשימה. שניהם לוחמי הזירה החברתית ושניהם אנשי שלום עם רקע בטחוני. משום כך זאת תנועה שראויה לתמיכה מצד אנשי בינה ושוחרי שלום ושוויון.

יש לי בעיה עם יש עתיד, ואעמוד עליה בהמשך. אבל יאיר לפיד הוא אדם כשרוני, רהוט דיבור וכתיבה,  בעל הופעה נאה ומסרים ברורים. הוא בתבונה ניצל מצב של היעדר מפלגת מרכז. לצד הפחות חיובי, אני מציין אלמנט שאפשר מאוד שיש בי יותר משמץ של דעה קדומה, מין דימוי סטריאוטיפי, שקשור בדנ"א, של "הבן של טומי לפיד". טומי, שהיה עמית ותיק שלי, אדם מאוד אינטליגנטי וידען, הציג עצמו כליברל. מהיכרות איתו דווקא בתחום המדיה שבה התמחה הוא לא הוכיח זאת. להפך, בהיותו מנכ"ל רשות השידור הוא כפה סמכותו ודעתו על העיתונאים, בהצלחה פחותה או יתרה. הוא היה כמעט רודן. מכאן שאם הוא היה ליברל, אזי מן הסוג של אדם סמית – ליברל, אבי הקפיטליזם. תנועת שינוי, יורשתה של ד"ש (דמוקרטיה לשינוי), שעימה נמנה טומי לפיד, נעלמה לצד הליכוד כמו הליברלים בשעתם ונעלמה מן האופק. גם אז זה התחיל בגדול, לא בסקרים אלא בבחירות. תנועת ד"ש, מיסודו של יגָאֵל ידין המהולל, שהקים את התנועה יחד עם אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית וסטף וורטהיימר, זכתה בבחירות 1977  ל- 15 מנדטים, הישג אדיר לתנועה חדשה. אבל עם הצטרפות התנועה לממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין, ידין גם הרס אותה. ועוד בעיה יש לי עם יש עתיד: העומדים בראשה לצד יאיר לפיד שייכים בחלקם לאותו חוג טייקונים שפשטו את עורם של אזרחי ישראל. ובכול זאת יש לתת להם צ'אנס, בעיקר בבלימה שעליה אעמוד בסיכום.

אחרונה אחרונה חביבה, תנועת מרצ. זאת תנועה אותנטית, שערכים עדיין רשומים על דגלה ואותו היא נשאה בגאון כאשר בשעת הפריחה, בעידן שולמית אלוני, הגיעה לעשרה מנדטים, וגם כאשר נותרה שלישיה בלבד, היא שמרה עליהם. היא עדיין מפלגה אידיאולוגית, אבל לא דוקטורינרית, ואינה אויבת את היוזמה הפרטית, אלא בעד חלוקה הוגנת יותר של השוויון והנטל. מבחינה זאת היא בעצם עונה על מאווייה של תנועת מהפכת התודעה. אך אם נביא בחשבון כי ראשי תנועת המחאה באו דווקא מן המעמד הבינוני ואף למעלה ממנו, אולי אפשר להבין את הרתיעה ממפלגה שמגדירה עצמה סוציאליסטית. אבל מרצ ראויה גם ראויה מאוד לתמיכה. היא תמיד תעמוד על משמר בזירה החברתית, הפוליטית, וזכויות האדם.

אבל כל המפלגות האלה יימָדדו בפועל לאחר הבחירות. הפעם לאו דווקא במה שיעשו. אלא במה שלא יעשו – והוא הצטרפות לליכוד ביתנו, בתקוות שווא שישנו או יאזנו אותה מבפנים. זה חלום שהפך לסיוט. בהנחה שביבי נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, הרי כל תמיכה בו מצד גופים שפויים וחרדים לשלום המדינה ולקיומה תגרום נזק גדול לא רק לעצמם, אלא לעם. אם הן אכן יקימו חזית של אי הצטרפות לממשלה הזאת, אין לי ספק שבקרוב יתקיימו בחירות חדשות. ואז, ורק אז,  ייגמר המופע של רב הלהטוטנים הפוליטיים ומאחזי העיניים שעד כה מצא קהל מוחאי כפיים. זה יהיה הפינָאלֶה, ונצא מן הקרקס לאוויר הצח. זה יהיה סוף טוב. זה יהיה האור בסוף המנהרה.

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות 2013"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל