התהום שבסוף הישורת האחרונה

אם לא נקום ונעשה מעשה; אם לא נתנער ונקום באלפינו, במאות אלפינו, במיליונים שאנחנו, ונשים בקלפי את הפתק שמייצג את מה (ולא את מי) שאנחנו מאמינים בו – אז אנחנו אבודים. ולא להיום ואפילו לא למחר או מחרתיים – אלא לנצח נצחים

Print Friendly

פגישת נשיא המדינה שמעון פרס עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הנשיא. צילום עמוס בן גרשום לע

נתניהו ופרס. שוב? צילום עמוס בן גרשום, לע"מ

זהו, אנחנו כמעט שם. אחרי חודשים של ברבור, דשדוש, שקרים וספינים; שבועות ארוכים של סיסמאות ריקות מתוכן, הצהרות חסרות בסיס, הבטחות על הקרח וזלזול תהומי באינטליגנציה של כולנו – זה עומד להסתיים. לא בקול תרועה, לא במפגן של חצוצרות, לא בצווחות גיל וגם לא בנהר של דמעות.

יום שלישי בלילה יהיה הערב האחרון של חיינו כאן כפי שהכרנו אותם; יום רביעי בבוקר יהיה הבוקר הראשון של שארית חיינו כפי שנכיר אותם. ומה אתם יודעים, זה יעבור כל-כך חלק שאפילו לא נשים לב שקרה משהו.

וזה לא שמערכת הבחירות הזאת היא שידור חוזר של קודמותיה. ממש לא. אבל התוצאות שלה, ולא משנה כמה-כמה ייגמר, לא ישנו כהוא זה את חיינו כאן. בלי קשר לתוצאות הסופיות. הגולם יעמוד על רגליו, גם אם ייצא חבול; ותסמכו על הסמרטוטים שיתמכו בו שלא ייפול, גם אם יספוג מכות נמרצות.

יחימוביץ' (צילום: דן בר דוב)

שלי יחמוביץ'. אלטרנטיבה? צילום: דן בר דוב

לא תהיה כל משמעות לתוצאות הבחירות, ולא בגלל שמפלגת השלטון תנצח בגדול או תתרסק ברעש מחריש אוזניים; ולא בגלל שהאופוזיציה תתחזק או תינזק; לא בגלל שהיהיר שהבטיח 22 מנדטים יסתפק כנראה בפחות מחצי; גם לא בגלל הנביאה של התנועה, שחשבה שיש קהל לסחורה המשומשת שהיא מנסה למכור שוב, אחרי שבפעם הקודמת הצליחה להריץ ברגע האחרון מאות אלפים שהצילו אותה וחירבו אותנו; וגם לא נישבר אם הגנרל הקורבן ייכנס או ייצא. מה זה בכלל משנה.


 

מי יהיה החבלן האמיץ שיפרק את הפצצה הדרוכה בחדר הממולכד

מערכת הבחירות הזאת היתה המערכת הכי טיפשית, הכי מגוחכת והכי בלתי רלוונטית לחיינו כאן. וזה לא ישתנה ביום רביעי בבוקר. היא היתה מטומטמת עד גיחוך, מכיוון שהיא לא עסקה כלל במרכיבים האמיתיים של חיינו כאן. אף לא אחד מהם. המחאה החברתית של הקיץ ההוא התאיידה כלא היתה; צעירי השדרה חברו ברובם לאותם אלה שמול חלונם ומגדליהם מחו; יושבי ההר שלא ירדו אז אל השפלה, נשארו מבוצרים במאחזיהם גם הפעם, יודעים שלא יקום שום כוח שיזיז אותם משם; ביום רביעי בבוקר העניים יהיו הרבה יותר עניים; הבינוניים יהפכו לעניים והעשירים יהיו הרבה, הרבה יותר עשירים.

יאיר לפיד - מתרסק. צילום - מאתר האינטרנט של לפיד

יאיר לפיד. הבטחה? אכזבה?

אנחנו חיים בדירת חדר צרה. זעירה. החדר שלנו ממולכד. עמוס בחומרי נפץ מסוכנים, רגישים לכל מגע. האוויר רווי גזים רגילים. אדי דלק. כל ניצוץ קטן עלול לפוצץ אותנו. החדר הזה דחוס, סגור ומצחין. הוא זקוק בדחיפות לאוורור, למישהו עם תושייה שיפרוץ את דלתו, שיחצוב בו חלונות; במשך שנות דור הוא מחכה לחבלן המשטרתי האמיץ שיבוא עם הידע, המומחיות ובעיקר אומץ הלב, האומץ השמור ליחידים בדורם, האומץ להתייצב לבדו ולגעת ביד חשופה בחוטים האדומים, השחורים  והצהובים שמוליכים אל חומר הנפץ. האחרון שנגע בפצצה הזאת שוכב שנים בתרדמת, זה שניסה לפניו גמר עם שלושה כדורים בגב.

ביום רביעי בבוקר לא נגלה את החבלן האמיץ. אפילו לא את שולייתו. כשנקום בבוקר יום רביעי הבא, נגלה לזוועתנו את אותם הפרצופים בדיוק, עם אותן הזמירות בדיוק. עם אותו הפחד המשתק, המצמית.

קצת יותר ממחציתנו שיטרחו ללכת לקלפי ביום שלישי הקרוב, יגלו למחרת היום שהם נמצאים בדיוק באותו המקום – רק יותר גרוע. נהוג לחשוב שעמידה במקום היא בעצם נסיגה, אז צאו וחשבו כמה רחוק ומהר אנחנו רצים לאחור. אנחנו פוסעים לאחור במלוא המרץ, אזוקים ורעולי עיניים, ואין מאחורי גבנו אף אחד שיבלום את הצניחה הקטלנית לתהום. לחור השחור.


אחרי שהבית יישרף עד היסוד, לא תהיה דרך לשקם אותו

ציפי לבני. מה חדש כאן? צילום: רפי מיכאלי

ביום רביעי בבוקר נקום עם גירעון של הרבה עשרות מיליארדים, ששוב אנחנו נידרש לממן אותו; מבודדים משאר העולם, מנודים ומוקצים; עם דמון איראני או חמאסי או סורי או לבנוני, שטוב שהוא קיים כי אחרת מישהו היה חייב להמציא אותו; עם פורעי חוק מטעם עצמם ובחסות החוק והממשל ומערכת המשפט שעושים בנו כבתוך שלהם; עם משתמטים מכל משימה ומטלה חברתית, כלכלית וביטחונית, שמשוכנעים שמישהו בחר בהם להיות טובים יותר מכולנו ומכל והעמים ומישהו חייב לשלם על זה; עם שלטון שמיטיב עם הרעים ונוטר ונוקם בחלשים וחסרי האונים; עם אבטלה גואה ומשק מתכווץ; עם גזל מתמשך וקבוע של האוויר והמים והאדמה ומעט האוצרות שלנו, של כולנו, שנמסרים כולם במתנה לאנשי שלומו של הפריץ. עם חופש ביטוי שהולך ונסגר, עם זכויות אזרחיות רמוסות, עם חקיקה שמרנית דרקונית, עם פוליטיזציה אלימה, עם שלטון של כוח וכסף, עם שוד וגזל וחלוקת שלל נבזית בין אלה שממילא יש להם, על חשבונם של אלה שלעולם לא יהיה להם.

אם לא נקום ונעשה מעשה; אם לא נתנער ונקום באלפינו, במאות אלפינו, במיליונים שאנחנו, ונשים בקלפי את הפתק שמייצג את מה (ולא את מי) שאנחנו מאמינים בו – אז אנחנו אבודים. ולא להיום ואפילו לא למחר או מחרתיים – אלא לנצח נצחים. כי גם אם נכון שאין דבר שהוא בלתי הפיך, הרי שאחרי שכל הבית יישרף עד היסוד, קשה לחשוב על דרך מעשית לבנות אותו מחדש.

אנחנו בישורת האחרונה לפני קו הגמר, רק שאחרי קו הסיום לא מחכה לנו שום מדליה. רק חושך על פני תהום.

לכו להצביע.

 

[related-posts title="מאמרים פוליטיים נוספים מאת טובי פולק"]

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על התהום שבסוף הישורת האחרונה

  1. מאת שרה‏:

    אי אפשר להיות חסרי סבלנות ולקוות לאיזה מפץ או ״משיח״ שיבוא ויגאלנו. אנחנו עדיין מטפסים אל הפסגה של המדינה והעם החלומיים שאנחנו רוצים וראויים להיות. כל דור וכל מנהיג שלוקח על עצמו את התפקיד של ההנהגה תורם את חלקו בהתקדמות לאוטופיה. כשמדובר עלינו, אחרי 2000 שנות, 65 שנים הן רק ההתחלה. יהיה טוב! חשוב להיות אופטימי ולהאמין בטוב.

  2. מאת נו, אז מה אתה בדיוק מציע ?‏:

    להצביע לארץ חדשה ? אם אנשים שיצאו לכיכר מתעקשים להצביע עבור השלט הנוכחי אז מה בדיוק אתה יכול לעשות ? ממרץ לא יצא השינוי הגדול ובכלל לא ברור לי מה הפצצה שעליה אתה מדבר עליה. השטחים ? הכלכלה ? החברה ?

  3. מאת יותם‏:

    אין כמו קצ אופטימיות לפני השבת.