ככותבת טור על פסיכולוגיה ויחסים, לרוב איני נוגעת בסוגיות פוליטיות. אך כידוע לכל מי שעוסק ביחסים בחברה, "האישי הוא הפוליטי", והמרחב הביתי – במיוחד היחסים בין בני זוג – הוא מקום שיש בו הרבה פוליטיקה. יש בו סוגיות של שוויון וזכויות, יחסי כוח, מנהיגות והיררכיה. המשפחה היא מיקרו-קוסמוס שבו מתרחש כל מה שקורה בין קבוצות בחברה, משיתוף פעולה ועד מלחמות עקובות מדם.

הואיל ותחום העיסוק המרכזי שלי הוא היחסים הזוגיים, אי אפשר להתעלם מחשיבות הסוגייה המשפטית-חברתית-פוליטית של חוסר השוויון בין המינים. למרות כל ההתקדמות שנעשתה במהלך השנים תודות לפעילות בלתי נלאית של תנועות הנשים במדינות שונות, קיים עדיין למרבה הצער חוסר שוויון עמוק, עתיק, שנוגע לזכויות והזדמנויות, תפקידים מקובלים ואפילו חוסר שוויון ברגשות ובהתנהגויות שכל מיגדר "זכאי" לבטא.

מה שעוד נמצא בכל המחקרים על האושר בחיי זוגיות זו העובדה החשובה שאיכות החיים ושביעות הרצון של שני המינים עולה ככל שהם מנהלים אורח חיים שוויוני יותר. מצד שני, אין לטעות ולחשוב שהגענו לשוויון בארץ, יש עוד דרך ארוכה עד שנשים תקבלנה את מקומן השווה מבחינת ייצוג, הזדמנויות לעבודה, מעמד חברתי וביטחון אישי. בני זוג רבים, שבאים טהורי כוונות לקיים יחסים שוויוניים, מגלים לתדהמתם שהחברה בישראל אינה ערוכה לכך. לא מערכת החינוך והגנים, לא מחירי המטפלות או שעות העבודה שנדרשות באירגונים רבים – כולם רחוקים מאד מלהתאים לנשים או אנשים המעוניינים לגדל ילדים ולהקים משפחה. המערכות והמוסדות החברתיים בישראל בנויים כך שהרבה זוגות נאלצים לוותר על חלום השוויון ולשלוח את הגבר להשיג משכורת גבוהה, בעוד אשתו נדרשת לעכב את התפתחותה המקצועית ולהקדיש עצמה לבית, כי אחרת זה פשוט לא עובד.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מציין מספר חסמים שמונעים את השגת השוויון, גם בעולם שבו לכאורה יש לנשים אפשרויות ללמוד, לעבוד ולממש את עצמן ואפילו בני זוגן כבר רואים עצמם כשותפים שוויוניים.

• 'התפקיד הכפול' – אצל רוב הנשים העבודה מחוץ לכותלי הבית רק התווספה על התפקיד 'המסורתי' שלהן, ניהול משק הבית וטיפול בבני משפחתן. כך הנשים ניצבות מול קונפליקט תמידי – השקעה במשפחה או פיתוח הקריירה. בשל הצורך של הנשים העובדות לשוב לביתן לאחר ולהתחיל את הטיפול במשק הבית, אין ביכולתן להתחרות תחרות שווה מול עמיתיהן הגברים. אירועים חריגים, כמו מחלות הילדים, המצריכים היעדרות מהעבודה, נופלים לרוב על האם, בין אם בגלל חלוקת תפקידים מסורתית במשפחה ובין אם משום שממילא היא משתכרת פחות מהגבר.
• פערים מגדריים אלו נותנים אותותיהם לא רק במשכורתן הנמוכה של הנשים בהשוואה לגברים, אלא גם בבלימת התקדמותן במקום העבודה, שכן נמנעת מהן האפשרות לנהל אינטראקציה לא פורמלית עם עמיתיהן לאחר שעות העבודה הרשמיות. 'תקרת הזכוכית' מונעת את גישתן של הנשים למשאבים הנחוצים לצורך התקדמותן: גם אם הנשים הצליחו להתגבר על 'התפקיד הכפול' שהן ממלאות, הן עדיין ניצבות לפני חסם בלתי נראה הבולם את התקדמותן בחברה.

• בנוסף על החסמים אוניברסלים אלה,  האופי המיליטריסטי של החברה הישראלית הוא מאפיין ייחודי החוסם את התקדמותן של הנשים במדינת ישראל: הצבא מרכזי בהוויה הישראלית, והנשים עדיין אינן לוקחות חלק משמעותי בהוויה הצבאית. בשנת 2005 מספרן של נשות הקבע בצה"ל היה 18% מכלל המשרתים בקבע. חרף העובדה ש-26% מהקצינים היו נשים, רובן הגיעו רק עד דרגת רס"ן, ורק 4.4% מאלופי המשנה היו נשים. השיעור הנמוך של נשים בצבא משפיע גם על יכולת התקדמותן בשוק האזרחי, שכן במדינת ישראל ישנו קשר בל יינתק בין השירות הצבאי לבין האפשרויות לקבלת תפקידים בכירים בשוק האזרחי, ופעמים רבות השירות הצבאי מספק מקפצה לעמדות בכירות באזרחות וחממה ליצירת קשרים מועילים.

אז כל מי שפועל למען השוויון, אם זה הנשים עצמן מול בני זוגן, או בתי המשפט ותנועות פמיניסטיות – ראוי לעידוד. ולכן, במסגרת חגיגות הדמוקרטיה והבחירות המתקרבות, ערכתי השוואה מהירה בין המפלגות הבולטות לגבי פעילותן בנוגע לזכויות נשים ושוויון מגדרי.

ראשית, יש לציין לטובה את הגידול בייצוג של נשים בכנסת, במיוחד שלוש מפלגות שבראשן עומדת אשה (מרצ, העבודה והתנועה), אך עדיין ייצוגן בכנסת קטן מאד לעומת הגברים. לעובדה זו יש השלכות משמעותיות, שכן מיעוט הנשים בכנסת מוביל גם לייצוגן המצומצם בממשלה וחלקן קטן בעיצוב מדיניות הפנים והחקיקה.

אז מה עשו במפלגת העבודה, בליכוד ובמרצ למען שוויון הנשים? כמה נשים נכנסו לרשימה, ובעיקר, כמה תרמו חברי המפלגות לחקיקה המקדמת שוויון זכויות מגדרי?

קודם כל, במרצ ובעבודה נבחרה אשה ליושבת ראש, ובכך, יותר מכל, חברי המפלגה ומצביעיה מעידים על אמונה ביכולת של אשה להנהיג. בליכוד לעומת זאת, הייצוג הנשי מתחיל במקום העשירי עם ציפי חוטובלי, ואחריה עוד שלוש נציגות מתוך 20 המקומות הראשונים.

במפלגת העבודה בדמותה החדשה יש בהחלט שינוי משמעותי בייצוג נשים, הן במספרן והן במקומות הריאליים: אחרי שלי יחימוביץ', רשימת 20 המקומות הראשונים מתפארת בעוד חמש מועמדות, מתוכן מרב מיכאלי במקום 5 וסתו שפיר במקום 9. ובכלל, מרב מיכאלי, לוחמת ותיקה ובלתי נלאית למען זכויות נשים ומגזרים מוחלשים אחרים, היא "קלף" חזק מאד בפמיניזציה של המפלגה. אולי אפשר לספור אותה בתור שתיים?

ובכל זאת, מרצ, בהנהגתה של זהבה גלאון, כוללת עוד שש מועמדות ב-20 המקומות הראשונים ברשימה.

אבל אין ספק שמפלגה נבחנת במעשיה והישגיה, ולכן, המדד החשוב בנושא שוויון מגדרי נוגע לחקיקה. על פי נתונים שסיפקה מפלגת מרצ, גם כאן ניכר פער גדול לטובתה. ראשית, שלושה מחברי מרצ מחזיקים בשיאי החקיקה בתחום: זהבה גלאון (44 חוקים), ניצן הורביץ (23) ואילן גילאון (17) וזאת בהשוואה לשלי יחימוביץ',  שחוקקה 27 חוקים במפלגת העבודה. מפתיעות בפעילות נמרצת לשוויון מגדרי הן ח"כ ציפי חוטובלי (42) ואחריה אורלי לוי-אבקסיס (16). 

המסקנה מהשוואה זו מכתירה את מפלגת מרצ בתור המפלגה שדורשת נאה ואף מקיימת – יש בה את הייצוג הגבוה ביותר לנשים, בהנהגת המפלגה, ברשימת המועמדים ובריבוי פעולות החקיקה והצעות החוק.

אני תקווה שכל הנשים תזכורנה כי שוויון אינו מגיע מעצמו, זהו יעד חשוב, מועיל, אך קשה להשגה. כוחות ההתנגדות לשוויון הם עמוקים, בנפש האנושית המורגלת לסדר הישן, ובמוסדות החברתיים שמתקשים להסתגל לשינויים. לכו להצביע, ואל תשכחו לבדוק מי דואגת לכן. 

[related-posts title="עוד בנושא נשים ובחירות"]

________________________________________________________________________________

עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית,  מטפלת זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן

ניתן לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.
האתר של עירית פז