Skip to content

בחירות 2013 – חופש דעה או תקשורת מגויסת?

אלדד יניב מארץ חדשה מסביר בסרטוניו כיצד כל התקשורת - האלקטרונית, הדיגיטלית והכתובה - מנוהלת למעשה על ידי נוני מוזס. אפילו בויקיפדיה, לכאורה אנציקלופדיה חופשית של כוווולם, שאמורה להיות מקור מידע מהימן וניטראלי, שולטת חונטה מצומצמת של כמניין מנהלים שמאלנים קיצוניים. הבוחר צריך לבחון היטב איזו תקשורת הוא צורך
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יום לפני הבחירות הגיע הספין התורן: ביבי, איך הוא העז, הציע לכחלון את מנהל מקרקעי ישראל. התזמור התקשורתי בעיצומו, אפילו מאמרו של דן מרגלית, פרשן הבית של "ישראל איום", כפי שהוא מכונה על ידי ליצנים ברשת, נדחק לקרן זווית. האמת היא שכל מאמרי הדעות של "ישראל היום" מופיעים בשני עמודים, הרחק מהחדשות, ויום לפני הבחירות אין ספק שיש בעיתון כולו מצוקת מקום. ברם, לא איש כדן מרגלית ירכין את ראשו ויוותר על הטריטוריה שלו בעיתון. הוא יטען לחירות הכתיבה שלו, ובצדק.

חופש ביטוי במדינת ישראל

תקופת הבחירות הנוכחית, הגם שהיא מנומנמת משהו, מלווה בתחושת אי נוחות לגבי מידת חופש הביטוי. זה התחיל עם הטענה שיש גורמים ממלכתיים שמזנבים בערוץ 10, חילופים בגלי צה"ל, פיטורים של עיתונאים, פרפורים אחרונים של עולם הפרינט ובעיקר בעיקר צעקות קוזאק נגזל של קבוצות חזקות בשמאל הישראלי ש"שתו להן" ו"אכלו להן". עוד מתרעמים כמובן על ה"ביביתון" ועל החקיקה הדרקונית בנוגע לתביעות דיבה.

בניגוד לאמור לעיל, מי שמגיע מן הצד הימני של המפה חש, ולא רק בזמן האחרון – תחושה הפוכה לגמרי. כאילו שאנחנו לא חיים באותה מדינה. קומץ כוהנים בשמאל חולשים על התקשורת, על האקדמיה, על הפרקליטות ועל בית המשפט העליון. נכון, כבוד הנשיא גרוניס היה רצוי בעיני הימין, אבל מגוון השופטים עדיין איננו מבטא ולו במעט את הלכי הרוח של החברה בישראל.

העיתונות מצידה גם היא מאוד מגויסת למשימה. בחירת התכנים, שחרור התחקירים בזמנים רגישים, מיון החדשות, אפילו בויקיפדיה, לכאורה אנציקלופדיה חופשית של כוווולם, שאמורה להיות מקור מידע מהימן וניטראלי, שולטת חונטה מצומצמת של כמניין מנהלים, כולם משתייכים לשמאל הקיצוני (למה בכל אמירה תקשורתית אודות מעשה של הימין מתלווה הכינוי "קיצוני"?) שפשוט מסננים מידע ומטים אותו לפי ראות עיניהם. הם אינם בוחלים לפעול בשיטות אלימות כלפי מי שמעזים להפנות את תשומת ליבם של הקוראים למחדלי השמאל.

כשנשיא בית המשפט העליון, הפרופסור אהרון ברק, פרש לגמלאות, העזתי וניסיתי לפרסם בערך שלו בויקיפדיה מאמר שנכתב על ידי אחד מבכירי המשפטנים בחו"ל, מאמר שמתנגד נחרצות לאקטיביזם השיפוטי של ברק. יש להדגיש שאז טרם העזו משפטנים בארץ לכתוב נגדו. כמעט. מי שכן הרהיבו עוז וכתבו דברים כאלה הודרו מאז, ועד היום לא מצליחים לזכות לעדנה, הגם שהם מוכשרים לא פחות ולעתים אף יותר מברק עצמו. לא עברו דקות ספורות מרגע שהעליתי את המאמר לערך של ברק בויקיפדיה עד שחשתי את נחת זרועם של מניין העורכים ה"ניטראליים". תחילה מחקו, אחר כך  הזיזו, התווכחו עמי ואף השעו אותי – אך ורק על דעותיי. במשך חודשים נאסר עלי לערוך, ועד היום הם דנים לכף חובה כל מילה שאני רוצה להכניס. דמוקרטיה וחופש ביטוי, כבר אמרנו? שקיפות, מישהו?

כיצד ניתן להוכיח האם התקשורת באמת חופשית או מגויסת?

באו באחרונה שני גורמים להכריע טענתם של מי נכונה. הואיל וקשה לדון בתחושות, וייתכן היה לומר שהימין והשמאל חשים, אולי, נרדפים באותה מידה, התפרסמו באחרונה עובדות אובייקטיביות. גורמים אלה לא תיאמו ביניהם גרסאות, וכמעט ודאי להניח שהאחד אפילו לא ידע על רעהו. שניהם רואים את עצמם בשמאל, כך שממש, אבל ממש, אי אפשר לחשוד בהם שהם פועלים בשליחותו של ביבי.

וראה זה פלא: אלדד יניב מצד אחד, ועדי מרקוזה הס מצד שני, מאוששים את טענות הימין אחת לאחת, בלא שהתכוונו לכך. אלדד יניב מ"ארץ חדשה" מסביר בסרטוניו כיצד כל התקשורת – האלקטרונית, הדיגיטלית והכתובה – מנוהלת למעשה על ידי נוני מוזס. לא שהוא מתערב בהחלטות מערכת, אומר יניב – מספיק שכולם יודעים לאן הוא מכוון כדי שהתזמור יהיה מושלם. אף אחד לא יוצא מהשורה (חוץ ממגפון, כמובן). מכיוון אחר לגמרי, קרובת משפחתו של מוזס, עדי מרקוזה הס, מפרסמת באחרונה את ספרה "העיתון" על העיתון החזק במדינה ועל משפחת מוזס, ומפרטת באילו דרכים נלוזות הוא אכן שולט בעולם העסקים הישראלי, וכך למעשה עושה בתקשורת כבתוך שלו.

אמרו מעתה: הבעיה של חופש הביטוי לא נובעת מקיומו של חינמון בבעלות שלדון אדלסון. חינמון עם כוונות שקופות ומוצהרות, שאגב כך מצליח בכל זאת להביא קשת רחבה של כותבים מכל הזרמים. משטרת המחשבות הישראלית מנוהלת על ידי קומץ בעלי עניין שמסכנים לא פעם את בטחונה ויציבותה של ישראל גם בשעות גורליות. לפי התקשורת הישראלית, למשל – גם אולמרט היה ראש ממשלה גרוע מאין כמותו. פגשתי לא אחד ולא שני חברי כנסת ושרים, ומסתבר שאולמרט דווקא היה ראש ממשלה מצוין. לא, אינני בוחרת מרכז, ואני מודעת לכך שכל ראשי הממשלות שוגים, מבלי להיכנס לפרשיות בעלות היבט פלילי.

מכאן צריך הבוחר לבחון היטב איזו תקשורת הוא צורך, עד כמה הוא מאמין לה, מה רוצים שהוא יחשוב וכיצד יוכל להתייצב היום מאחורי הפרגוד ולבחור בעצמו, ללא המשא העודף שמנסים להכביר עליו. וגם – טוב שהעניין של כחלון נתפש כגימיק בחירות. תארו לכם איך היה מתאבל השמאל הישראלי אילו ביבי היה מאמץ אחת לאחת את ההמלצות שנבעו מהמחאה החברתית ב-2011…

בחירות מועילות שתהיינה.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]

2 Comments

  1. שרה
    23 בינואר 2013 @ 12:04

    כל הכבוד לך ולמגפון. מאמר קצר ומאלף.

  2. מיכאל בנדקובסקי
    22 בינואר 2013 @ 9:35

    אין ספק שהניתוח שלך מדוייק. הוכחה לכך קיבלנו בימים האחרונים כהוחלט שהופעתה של שרית חדד בארוע של הליכוד היתה פסולה ורק בעקבות תלונה של הליכוד "שמו לב" שקדמה לה הופעת זמרת בהופעה של העבודה ואמנים אחרים בארוע של מרצ..

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן