Skip to content

צו השעה – מאבק באי-השפיות הישראלית

הבחירות הנוכחיות הן צומת בין השפיות לאי-השפיות ובין חורבן אפשרי לתקווה. אזרחי ישראל השפויים חייבים לוודא היום שהמושכות לניהול המדינה נותרות בידיהם וכי לא הבלתי-שפויים יקבלו שליטה וכוח בבחירות הללו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אני אוהד את קבוצת הכדורגל יובנטוס. בקיץ 2010, אחרי עונה איומה בליגה האיטלקית. עמדה הנהלת המועדון לבחור מאמן. אני, שרוצה בטובת הקבוצה כמובן, חלמתי על מינוי המאמן האיטלקי מרצ'לו ליפי, שזכה בעבר להצלחה גדולה עם הקבוצה, ושזכה עם איטליה במונדיאל 2006. אוהדים אחרים של הקבוצה רצו מאמנים גדולים ואיכותיים אחרים. כל אחד והבחירה הטובה שלו. באותו קיץ, רחשו כל העת שמועות שמאמן הקבוצה האיטלקית סמפדוריה, לואיג'י דל נרי, הוא המועמד המוביל לאמן את הקבוצה. דל נרי, מאמן בינוני ביותר, לא היה מקובל על הרוב המוחלט של אוהדי הקבוצה. וכמובן, אוהדים רבים כתבו בכל פורום אפשרי להנהלת המועדון שאסור למנותו כמאמנה של קבוצה כה גדולה ולחוצה כמו יובה. רבים כתבו שאם ההנהלה תחליט למנות אותו לבסוף, היא מתעתדת לשלם על צעד זה ביוקר.

אולם ההנהלה חשבה אחרת ומינתה לבסוף את דל נרי כמאמן. תחת שרביטו, הציגה יובה את אחת העונות הגרועות בתולדותיה, כששחקנים רבים שנרכשו באותה עונה, התבררו כשחקנים גרועים. אותה עונה עם דל נרי, היתה איומה מכל בחינה שהיא: מוניטין, כלכלית, מקצועית ועוד. בתום העונה, פיטרה ההנהלה את דל נרי ומינתה את אנטוניו קונטה שהיה בחירה טובה. שנים רבות קודם לכן, התייחס ג'יאני אניילי, אחד מהבולטים שבבעלי יובנטוס, לשאלת עיתונאי לגבי ביקורת שנשמעה מהאוהדים על הקבוצה ואמר ש"במקרים רבים, אלו שיושבים ביציעים, מבינים הרבה יותר מחברי ההנהלה לגבי מה נכון לעשות בקבוצה". אותם אלה שיושבים ביציעים, הם האוהדים שאין להם זכות החלטה בתוך הנהלות הקבוצות לגבי בחירות המאמן והשחקנים.

לשם שינוי, לנו, אזרחי המדינה, יש זכות הצבעה ובחירה בבחירות הנוכחיות. רבים מאיתנו מבינים איך בחירת בנימין נתניהו, סמל הימין בארץ, ובחירתן של מפלגות ימין קיצוני אחרות, תפגע קשות במציאות החיים היומיומית במדינה מכל בחינה אפשרית. אני אומר זאת בכנות מלאה: אין לי כל בעיה שתהיה ממשלת ימין קיצוני. אני אף רוצה בזאת. הסיבה היא שיהיה כאן חורבן כה גדול, שרק לאחריו יקבלו כל תומכי הימין אגרוף ברזל חזק לפנים, שיעיר אותם מאי-השפיות שלהם.

באותה עונה עגומה של יובנטוס תחת המאמן דל נרי, קיוו רבים מאוהדי הקבוצה, בייאושם המר, שיובה תפסיד משחקים רק כדי שההנהלה תפטר אותו. רק אם יהיה גרוע מאוד, ההנהלה תבין שדל נרי נמצא במקום הלא נכון. ההנהלה לא פיטרה אותו במהלך העונה, אלא רק בתום העונה. אבל העובדה היא שדל נרי פוטר אחרי השנה האיומה שלו.

אני סמוך ובטוח שעם בחירתו מחדש של נתניהו יהיה כאן גרוע מאוד. כבר שנה אני כותב ב"מגפון" ולמרות עצתו של אחד מעורכיי שאומר לי כל העת "תהיה עדין בביקורת שלך", אני בוחר הפעם ביודעין להיות חריף ובלתי-עדין בעליל: אני סבור שלהיות ימני קיצוני הוא סוג של אי-שפיות. כן, עבורי נפתלי בנט וכל העדר שמאחוריו הם אנשים לא שפויים שמקומם בבית חולים פסיכיאטרי. אנשים שמאמינים בארץ ישראל השלמה; אנשים שלא מאמינים בזכותם של הפלסטינים למדינה; אנשים נוטפי שנאה כלפי הערבים; אנשים שמביעים גזענות כלפי כל מי שאינו יהודי; ואנשים שמסריהם אנטי-אנושיים; כל אלה הם בעיני אנשים לא-שפויים. כשאני רואה, כמות גדולה כל כך של אנשים לא-שפויים במדינה, העומדים להצביע למפלגות הימין הללו, אין לי אלא להבין שמנשבת במדינה רוח רעה של אי-שפיות בלתי-נתפסת בקרב הציבור המבוגר. למה המבוגר? כי אני מאמין מאוד שהדור הצעיר במגזר היהודי הוא השפוי וההגון. אבל הדור הבוגר הנוכחי, הוא הימני. ימני קיצוני.

לא צריך להיות ימני או שמאלי. מספיק להיות אדם הגון, שמבקש את האמת ויודע אל-נכון מה צריך לעשות כדי שיהיה כאן יותר טוב מבחינה מדינית וחברתית. אלא שאותם אנשים הגונים, הם אנשים שבדרך כלל לא יוצאים מהבתים כדי להצביע. נדמה שכבר לא איכפת להם מהמדינה. אני חש כיום רוח של אי-שייכות למדינה המפעמת בציבור היהודי. רוח של מיאוס וגועל מהממשלה ומהמדיניות הנוכחית. באופן מפתיע ולא-ברור, נראה שהתשובה שלהם לכך היא רביצה בבתים ועיסוק בבעיות היומיום. לא נרשמת אצלם התלהבות מיוחדת מן ההצבעה. מצד אחד אני מבין אותם, אך מצד שני אי-הצבעתם כמובן פוגעת בחייהם כאן ובעתידם.

אף פעם לא התרגשתי מאביגדור ליברמן. תיארתי אותו בעבר ככלב נובח שלא נושך. איני מתרגש גם מנפתלי בנט ומעדר הכבשים המשתרכות אחריו. אי-אפשר להתרגש מאנשים מנותקים מהמציאות, מאנשים עם הזיות. כשליברמן הפך לשר חוץ, אנשים נרתעו ממה שיעשה, אך הוא לא עשה דבר. הממשלה שבה הוא חבר לא עשתה דבר זולת לדרדר את המדינה, וידה עוד נטויה. כך יקרה גם אם נתניהו ירכיב שוב את הממשלה עם מפלגות הימין הקיצוני שלו. חורבן יהיה כאן, ורק לאחריו אנשים יבינו שטעו. אבל, אפשר עדיין למנוע מן החורבן להתרחש ולחסוך זמן יקר באי-הצבעה לימין הקיצוני.

ברוב החיזויים שלי, אני קולע, מדינית וגם כלכלית. גם הפעם, אני חש שאני יכול ראות את העתיד כבר מעכשיו, והעתיד שחור וגרוע. לעולם נמאס כבר ממדינת ישראל, לעולם כבר נשבר ממדיניותה השחצנית והיהירה. כאן במדינה יש אנשים שחושבים שהם המציאו את הגלגל. שהעולם נתון לשליטתם, כמו משחק. אותם אלה גם סבורים שהערבים נולדים כדי למות. האי-שפיות של אזרחי ישראל כיום מעלה גיחוך אך גם מדאיגה. רבים חיים תוך הדחקה של אמת שהם מודעים לקיומה אבל מתעקשים לחיות עוד כמה רגעים בבועה החמימה שלהם, תוך רמיסת התקווה לאנשים הגונים רבים אחרים.

הבחירות הללו הן צומת. צומת בין השפיות לאי-השפיות. צומת בין החורבן לתקווה. בואו נוודא שאנו לוקחים את הפנייה הנכונה בצומת הזאת.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן