מייג'ור ג'ורג' נולד במושב לא הרחק מחיפה. לאחר מספר חודשים עבר לגור עם הוריו, קינג והג'ינג'ית, בבית דירות קטן במערב הוד השרון. את רוב שנותיו הקדיש הכלב ג'ורג' למשחקים, עשיית נזקים, תחנונים למאכלים, חפירות בגנים וליקוק עצמי.

הוא חיבר עשרות ספרים להולכים על ארבע, ביניהם: "אכול כפי יכולתך מבלי להקיא", "כיצד להפוך לכלב האלפא במשפחה דו הורית" ו"ניהול משברים בין כלביים", חלקם היו לרבי מכר בין-לאומיים.

נביא כאן בראשונה את יומנו של מייג'ור ג'ורג', פרק חדש מידי שבוע.

אימייל לתגובות

* * * 

יום הלך ויום בא, לא שממש ידעתי כמה זמן עבר, רק קיוויתי שהאיש עם האוכל יגיע מהר, הייתי מה-זה רעב. האוכל לא היה משהו, אכלתי טוב מזה, וגם קצת הפריע לי שהייתי צריך להילחם על האוכל עם עוד שבעה אחים רעבים, זה לא היה פשוט. גרנו כולנו בחדרון של שני מטר על שלושה, קצת נסורת על הרצפה, ועשינו קאקי ופיפי בחדר. האיש עם האוכל ניקה אחרינו, לא נראה לי ג'וב חלומי.

אבל לא התלוננתי, בסך הכל משפחה זה משפחה, ובלילה היה נעים וחם כשכולם התכרבלו יחד. באור היום הסתובבו יצורים שהלכו משום מה על שתיים. הם נהגו להביט דרך חלון החדרון שלנו, ואם הם מצאו חן בעיניי, הייתי עושה להם עיניים, משחק אותה קצת מסכן, קצת שובב, קצת נחמד. הם לקחו כבר שניים מהאחים שלי. אם היצורים האלה גילו בנו עניין, אז האיש עם האוכל הרשה להם להיכנס ולשחק איתנו.

קצת היה קשה לי איתם בהתחלה, שכן על מנת שאני אכיר מישהו, אני חייב להריח את אחוריו, זה מאד לא נימוסי אם אין עושים זאת, לפחות כך לימדה אותי אימי. אבל לרוב, אני לא מצליח להגיע לאחוריהם של ההולכים על שתיים, למעט הקטנים מאד, הילדים. אם חשבתם פעם למה אנו אוהבים ילדים, אז זו הסיבה, היכולת להריח את אחוריהם. אצלנו הכלבים, כך מוצאים חברים.

ביום שבת אחד, הגיע זוג ונכנס פנימה, זו היתה ההופעה העשירית שלי לאותו בוקר. ימי שבת הם תמיד עמוסים, זה יכול להגיע ל-30 הופעות ביום. הייצור שנראה כמו קינג קונג הצביע עליי, האשה, ג'ינג'ית, חייכה אליי קלות, אני הסמקתי וכשכשתי בהתלהבות בזנבי. מניפולציה קטנה שלמדתי מהסן-ברנרד בחדר השני, לא פלא שאף אחד לא לקח אותו, הוא אוכל כמו כל המשפחה שלי ביחד.

הסקרנות הטבעית שלי משתלטת עליי כשאני רואה שרוכי נעלים. זו פיקסציה שאני לא יכול להסביר. באותו בוקר מצאתי את עצמי שוב ניצב בפני שרוכים שחורים על הנעליים של הקינג קונג, כמה שלא משכתי וניג'סתי, הוא המשיך לחייך. המשכתי, עד אשר הצלחתי לקחת חלק נכבד מהשרוך אל פי, אז הפסיק קינג משום מה ליהנות מהקשר שנוצר בינינו.

איך תהיה לי תעודה ואני רק בן חודשיים?

כרגיל, האיש שמביא את האוכל אמר להם שאני לברדור, "גזעי בלי תעודות", מה שזה לא יהיה. איך תהיה לי תעודה ואני רק בן חודשיים? זה שהוא התייחס אלי כאל גזעי נראה לי מה-זה גזעני. לנו הכלבים לא חשוב הגזע, כולנו נבראנו בדמותה של לאסי, כולנו שווים.

הרגשתי שהיה לי כאן זוג מנצח. יאללה, תארזו אותי, קחו מהגרגרים האלו של ה-90 שקל לשלושה קילו ובואו נברח מכאן.

זה לא היה כה פשוט. קינג דווקא לחץ ורצה, הג'ינג'ית פחות. היו לה הרבה שאלות.

"איך נטפל בו בדירת שלושה חדרים?", כאילו שהיא לא ראתה באילו תנאים אני חי. מה, היא עיוורת? "כמה הוא אוכל?", "הוא עושה פיפי וקאקי בבית?", "הוא יהיה יותר גדול, יש אולי דרך, זריקה או משהו, להשאיר אותו קטן?", "כמה פעמים ביום יצטרך בעלי להוציא את הכלב?".

בעייתית זו גילתה התנגדויות במכירה. אחרי חמש דקות כבר קלטתי, את קינג קונג קניתי, אבל עולם מוזר זה של ההולכים על שתיים, הנשים צריכות לתת את המילה האחרונה, כל כלב בחנות מחמד יודע זאת.

הייתה אשה נוספת, נחמדה מאד, קצת יותר מבוגרת. היא הייתה בעדי מההתחלה, האמא של הג'ינג'ית. מוזר, אני אחרי חודשיים לא ראיתי יותר את אמא שלי, וזאת כבר הרבה זמן הולכת עם האמא לידה.

חלפו שעתיים, לבסוף קינג אזר אומץ ושאל: "כמה עולה הלברדור בלי תעודות?"  -"2,500 שקל", ענה האיש. אני נעלבתי, הייתי בטוח שאני שווה יותר, זה כסף זה? לי זה עלה יותר.

"אילו הוצאות יש עליו?" שאלה הג'ינג'ית. האיש עם האוכל היה בדילמה. שכן רק בשבוע שעבר, ביטל אלי, מלך החנות, את הבונוסים שהיה נוהג לתת לעובדים על כל מכירה. 100 שקלים היו מניע לא קטן, ואילו עתה האיש עם האוכל היה מאד עצבן. הוא שאף לנקמה.

בימים בהם קיבל בונוס, היה עונה לשאלה מעין זו, "גרושים! זה כלב, מה הוא צריך? כמה גרגרים של אוכל, קצת מים וכמובן הרבה אהבה".

עתה הסיפור היה מעט שונה. "קודם כל", פתח ואמר האיש עם האוכל, "יש את ההוצאות של הווטרינר והעירייה, זה משהו כמו 600 שקל בשנה, וכמובן אוכל, שעולה כמה מאות שקלים בחודש, זה יספק את צרכיו הקיומיים.

"אבל על מנת שלכלב תהיה איכות חיים מינימלית, צריך להוסיף מגוון משחקים ועצמות, שלא ישעמם לחמוד. זה משהו כמו 100 שקל בחודש, תלוי במידת הקמצנות, סליחה, הנדיבות שלכם.

"כמובן, צריך כלים לאוכל, שלא לדבר על רצועה וחגורה, בהתחלה זה די הרבה, שכן הצוואר גדל כל הזמן. לצערנו עוד לא הספקנו לפענח את הגן האחראי על הגדילה, אבל מיטב המדענים שלנו עובדים על זה. זה באמת כסף קטן, 250 שקל בשנה. צריך לזכור גם חומרים נגד קרציות ופרעושים, זה די יקר, 700 שקל לשנה וגם…"

"ראיתי שיש לכם מבצעים מיוחדים על דגי זהב"

"אני חושבת ששמענו מספיק, זה כמעט 7,000 שקל לשנה", קטעה אותו הג'ינג'ית. "אולי טעינו ברעיון של לקחת כלב", פנתה לאיש, "ראיתי שיש לכם מבצעים מיוחדים על דגי זהב".

הג'ינג'ית החלה לאבד עניין.

"בשביל כל הכסף, הזה מה הוא עושה?", שאלה.

"בהיותו לברדור, כלב שמירה הוא לא יהיה", השיב האיש, "הוא יישן הרבה, מדי פעם יסתובב על הגב, ישחק קצת עם כדורים, ישמש כבקבוק חימום בחורף, זהו בערך".

האיש עם האוכל, ואם לומר את האמת, גם אני, לא היינו מודעים בזמנו לכל ההוצאות הצפויות של חינוכי. יהיו, כמובן, עוד הוצאות חריגות, אבודות ומשתנות. כמו לדוגמה דמי שתיקה לילדים בוכים על אינסוף כדורים מפוצצים, טיסנים, וכן, יהיה גם עפיפון אחד או שלושה שיאבדו את חייהם. אבל זה באמת כסף קטן. הנזק נע בין 30 ל- 50 שקל ליחידה. המחיר הוא שקלול של עוצמת הבכי של הילד, רמת ההיסטריה של האמא ורוחב הכתפיים של האבא.

בלחץ קינג ובשכנוע האמא נסוגה הג'ינג'ית מרעיון דגי הזהב (שלמרות שמם, הם המוצר הזול בחנות) והחלה להתמקח עליי, חוצפנית. "1,500 שקל", אמרה.

הם סגרו על 1,900 ולקחו אותי, לא לפני שנפרדתי לשלום מאחיי.

"אל תחזיק אותו ככה, צריך לתמוך לו ברגליים", אמרה לקינג שהוציא אותי מהחדרון. לפני דקה היא רצתה להחליף אותי בדג זהב ועכשיו היא דואגת. מוזר, אולי בכל זאת היא נקשרה אליי.

לפני שהלכו, האיש עם האוכל עוד הוציא מהם איזה 2,200 שקלים עבור כל מיני מוצרים נלווים. הג'ינג'ית נראתה על סף עילפון, אז האמא נתנה לה לשבת, הגישה לה כוס מים ומשהו להריח. זה לא עזר. האשה הנחמדה הציעה שהיא תשלם חלק. זה עזר.

עברנו את הקופה, שמחתי שלא היה תור, הם היו יכולים עוד להתחרט. למדתי שברגע שהכרטיס המגנטי עובר, אני בחוץ, חופשי ומאושר, לפחות כך חשבתי.

קינג הרים אותי, פתאום קיבלתי פרספקטיבה שונה על העולם. ממרומי מטר ותשעים, העולם לא כל כך מפחיד, חשבתי שתמיד אדאג לכך שהוא יסחב אותי. הם הובילו אותי לחיה גדולה מאד על ארבע, עם הרבה רעש, והושיבו אותי עם "הסבתא" הגואלת שלי מאחור.

"איך נקרא לו?" שאלה הג'ינג'ית.

"מייג'ור ג'ורג' השני", ענה קינג, "על שם מייג'ור וג'ורג', זכרונם לברכה, גם הם היו לברדורים".

"בסדר", השיבה הג'ינג'ית, בחיוב בפעם הראשונה למשהו שהוא הציע. כנראה טעיתי, יש לו בכל זאת איזו מילה.

ואז הוסיפה: "אם לא אכפת לך, מטעמי קיצור נקרא לו ג'ורג'".

"מייג'ור ג'ורג' השני", איזה מין שם זה, חשבתי לעצמי. מה זה משנה, העיקר שאני בחוץ, שמעתי שיש לאנשים האלו מיטות, סדינים וכריות, חיי כלב אמיתיים. זה אכן נשמע כתחילתה של ידידות מופלאה.

המשך: אז מסתבר שאני כלב רחוב ממוצא אמריקני